ניצוץ

ניצוץ

פרולוג

שביבי מחק אפרפרים התעופפו אל שולי העמוד וקמט מכוער נוצר במרכזו. דבש סגרה את החוברת בחבטה והחזירה אותה אל המדף. "נמאס לי", חשבה לעצמה. "מיותר לחזור על החומר בפעם השלישית, אני יודעת אותו מצויין".

רגע חככה בדעתה מה תעשה עכשיו, כשקול מנגינה קצבית קטע את מחשבותיה. זה היה הנייד שלה. דבש הפנתה אליו את ראשה וקראה בהפתעה את שמו של המצלצל. אמא שלה כמעט ולא התקשרה אליה! ובטח לא בשעה כזו, כשהיא באמצע העבודה. מה קרה?

"דבש?" הקול של אימה שנשמע כעת רועד ומוזר גרם לליבה להחסיר פעימה. "קרה משהו לא טוב. סבתא עברה התקף לב".

"מה? איך זה קרה? ואיפה היא נמצאת עכשיו?"

"היא בטיפול נמרץ באיכילוב. אני מחכה שלרופאים כאן תהיה אינדיקציה ברורה יותר לגבי המצב שלה".

דבש בלעה את רוקה. "אבא יודע מזה?"

"הוא בקונצרט עכשיו, אי אפשר לתפוס אותו. דבש--" קולה של האם נעשה בהול פתאום. "הרופא מתקרב, אני מוכרחה לסיים. תודיעי בבקשה לארבל על מה שקרה".

הקו נותק.

דבש בהתה במכשיר הכסוף. סבתא. קבלה. התקף. לב.

סבתא שלה הייתה אישה קטנה ויפה עם ריח קבוע של תות שדה. היה לה שיער חום קצר והיא נהגה לספור בחדווה את שיערות הכסף שנשזרו בו עם השנים. היא הייתה אישה עליזה שאהבה את החיים ואהבה להיות זקנה. היא אהבה ל--

דבש, אל תספידי אותה! גערה בעצמה פתאום. היא יכולה להתאושש מזה, הרבה אנשים שעוברים התקף לב ממשיכים לחיות אחר כך חיים מלאים ומאושרים. היא התנערה והחלה לחייג את מספר הנייד של ארבל, אחיה התאום.

"מה הפעם, דבש?" הטון העוקצני שבו דיבר תמיד שרט את ליבה, ולמרות שעכשיו עניינים רציניים ביותר עמדו על הפרק העלבון עדיין צרב בה.

"סבתא עברה התקף לב. היא מאושפזת באיכילוב"; ירתה.

"אין לי זמן לשמוע אותך עכ-- סבתא מה?!?" קולו השתנה בדרסטיות. "אין מצב, דבש. היא כזאת אישה טובה, אין מצב שהיא גומרת ככה את החיים שלה". משלא נשמעה תגובה הנמיך את קולו וכמעט בלחישה הוציא את המילים מפיו- "נראה לך שהיא תשרוד את זה?"

"אני לא יודעת.. אני דואגת".

ארבל שתק שתיקה קצרה. "אני רץ הביתה", אמר בקול מוטרד רגע לאחר מכן. "נפגש".

הרגעים הספורים בשיחת הטלפון שבהם החליף צליל של דאגה את העוקצניות הקבועה של ארבל הגיעו כעת אל סיומם הצפוי. ארבל אפילו לא עלה הביתה, הוא שלח לה הודעה שתרד למטה- המונית כבר מחכה להם בחוץ. הוא ישב ליד הנהג בעיניים עצומות, אוזניות תחובות באוזניו וכובע מצחיה שחור משוך על פניו ומונע ממנה לראות איזו ארשת פרוסה על גביהן.

כשהמונית יצאה מהחניה היפה בדרכה אל בית החולים איכילוב היה לה זמן להרהר. היא סקרה במבטה את התנועה ההומה שנשקפה מבעד לחלון המונית וכווצה את אפה החינני- תנועה שעשתה תמיד כאשר שקעה במחשבות.

הדאגה לסבתה וההרהורים על ארבל שישב לפניה שמשו בערבוביה.

ארבל.. דבש נאנחה. תמיד הוא היה טיפוס נדיר ושונה, בעל שפע של ניגודים פנימיים. כלפי חוץ הוא היה מין קיפוד שכזה; שנון, חריף ובעיקר דוקר. אבל בהזדמנויות מיוחדות הוא פתח לסובבים אותו חרך צר שדרכו יכלו להציץ לאישיותו האמיתית. היה לו לב רך והוא כמה לאהבה ולדאגה כמו ילד קטן.

מדוע הוא כזה, ארבל? נדמה היה לדבש שככל שתעמיק לחקור את אישיותו העלומה של אחיה, לעולם לא תצליח להכיר אותו באמת. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הגתה בדמותו, ובכל פעם שכזו הלכו שאלותיה ונעשו עמוקות יותר. ממה נובעת התנהגותו?

אולי הוא גדל להיות כזה משום שכעס על הוריהם. הוא תמיד אמר שהם לא מתפקדים כשם שהורים צריכים לתפקד, שהם לא דואגים מספיק לתאומים שהביאו לעולם. הוא כעס על שעות העבודה הארוכות שבהן נעדרו מהבית, על כך שהקריירה הייתה מרכז עולמם ולא בני משפחתם, ועל כך שתמיד נסע ללימודיו במונית פרטית ולא זכה אף פעם לליווי של אחד מהם. דבש עצמה הייתה שונה, היא הבינה שהוריהם הקדישו זמן רב לקריירה שפיתחו כדי להעניק לתאומים רמת חיים גבוהה. היא סברה שכל ההורים שוגים מדי פעם; ולמרות שלא הסכימה עם דרכם לגמרי, הבינה שבכך שהיו לאנשי קריירה תובענית אפשרו לה בעצם לחיות חיי רווחה נוחים. אבל לו, לארבל, היו טענות למכביר על הוריהם. אולי בגלל זה נעשה למין קיפוד שכזה, הדוקר את הסביבה בדרך קבע?

ואולי התנהגותו הדוקרנית היוותה למעשה הגנה לפנימיות שלו, הרגישה, העדינה והרכה? דבש הציצה לעברו של ארבל, שלא נע במהלך הנסיעה. על מה הוא חושב עכשיו, אחיה? האם חושב על סבתם החולה או שכבר הדחיק את העניין מתודעתו?

סבתא.. דבש שבה ונאנחה בשנית. מה מצבה? האם תשוב ותהיה הסבתא העליזה והצוחקת שהכירה מאז שנולדה, או שמעכשיו הכל יהיה שונה? הו, רק שלא יקרה שום דבר רע..

^ ^ ^

זמזום אלקטרוני קצר נשמע, אנה נענתה לו ופתחה את דלת העץ שבחלקה העליון נקבע באותיות מתכתיות שמו של עו"ד אסולין.

"גברת גנזלר, אני מניח"; הגבר המקריח למחצה החווה בידו לעבר חלל החדר. "מצער להיפגש בנסיבות שכאלו".

"אכן", אנה התיישבה באיפוק בכסא המרופד שלמולו.

"קבלי את השתתפותי הכנה בצערכם. גברת רגובסקי המנוחה נעזרה שנים רבות בשירותי משרדנו; היא הייתה לקוחה נעימת הליכות ונהננו לתת לה שירות".

אנה גנזלר הנהנה בנימוס. בעשרת הימים שחלפו מאז עברה אימה את התקף הלב הקטלני שהוביל למותה, שמעה מאנשים רבים עד כמה נפלאה היא הייתה.

"על פי בקשת המנוחה, תצטרכי לענות על מספר שאלות לפני שאשמיע באוזנייך את הצוואה. האם אפשר להתחיל?"

אנה הנהנה שוב ולא יכלה להתעלם מגל הסקרנות שהציף אותה.

"גברת גנזלר. על פי הרישומים הנתונים בידי, בשנת 1995 ילדת בת ובן תאומים בהפרש של שתי דקות. הגדולה יותר נקראת דבש, ושמו של הצעיר הוא ארבל, כך הוא הדבר?"

"נכון".

"אם כך, כיום דבש וארבל מתקרבים לגיל 18. היכן הם לומדים?"

"שניהם לומדים בתיכון מינסקי בתל אביב, בכיתות מקבילות כמובן. הם מוכשרים מאוד", גאווה נשזרה בקולה.

"במה את עובדת, גברת גנזלר, ובמה עוסק בעלך?"

"אני מנהלת משרד חקירות פרטי, ובעלי פסנתרן".

עו"ד אסולין רשם דבר מה בתיק שהיה מונח לפניו.

"כיצד את מגדירה את המצב הכלכלי של משפחתך, גברת גנזלר?"

"מממ.." אנה השתהתה לרגע; "משפחה אמידה בהחלט".

"וכיצד מצבכם הכלכלי בא לידי ביטוי בחייהם של התאומים?"

אנה הרהרה בטרם ענתה. "דבש וארבל מקבלים את כל מה שהם צריכים ויותר מזה. מגיל צעיר שלחנו אותם לחוגים רבים שיעשירו את ידיעותיהם, הם מקבלים מדי חודש סכום נכבד כדמי כיס ולומדים במקום יוקרתי. נתנו להם ככל שיכולנו".

"ומה לגבי העתיד? מה הם מתכוונים לעשות לאחר התיכון?"

"אתן להם חופש פעולה מוחלט, אך אני משערת כי ארבל יתגייס לצבא ודבש תפנה לאוניברסיטה".

"תמו שאלותי, תודה לך".

עו"ד אסולין עלעל בקבוצת המסמכים שלפניו ולבסוף הניח אחד מהם בראש ערימת הדפים.

"על פי צוואתה של המנוחה, כל רכושה יעבור לרשותם של שני נכדיה- דבש וארבל גנזלר. חצי מהסכום יופקד בחשבון בנק שיפתח על שם דבש גנזלר, והמחצית השניה תופקד בחשבון בנק שיפתח על שם ארבל גנזלר. בעקבות תשובותייך מהן השתמע כי לנערה ולנער לא חסר כעת מאום, התאומים יוכלו להשתמש בכסף רק בהגיעם לגיל 18".

"וואו", מלמלה אנה בהפתעה בעוד היא מעיינת בעותק הצוואה שעו"ד אסולין הניח לפניה.

"גברת גנזלר, האם את מבינה את משמעות הדברים?" עורך הדין החווה בידו על תיקיית קרטון חומה ששמה על אימה התנוסס עליה. "המנוחה השאירה מאחוריה רכוש רב. התאומים שלך כעת עשירים"; רגע נעצר ולאחריו המשיך- "לא אפריז כלל אם אומר: התאומים שלך כעת עשירים מאוד..."