המורה של כיתה ט'.

אז רציתי לספר לכם
על המורה שלי בכיתה ט'.
הרבה דברים עברו עלי באותה שנה
אבל המורה של כיתה ט' כלום לא ראתה.
הייתי ילדה עם ציונים טובים,
אז היה לה ברור שטוב לי גם בכל התחומים האחרים.
כאב לי... וניסיתי לצעוק לה.
רציתי שתשים לב
שתראה שקשה לי.
התחלתי להתחצף, לאחר, לא להקשיב
לא לפתוח ספר, לפתור תשחצים ולהבריז.
עכשיו במבט לאחור אני מבינה
שבכל דרך אפשרים ניסיתי לצעוק לה - אני במצוקה!
המורה של כיתה ט שמעה את החוצפה, אבל לא הקשיבה לזעקה.
ראתה את האיחורים אבל לא התבוננה במצוקה.
היא תפסה אותי בתור הילדה שלא מקשיבה לה סתם, כי לא רוצה להיות תלמידה.
היא לא הבחינה שבכל דרך השפרצתי בקשה לעזרה...
אז התחלתי לרדת בציונים
כי ראיתי ששמים לב יותר כשמתקשים...
אבל המורה של כיתה ט' עדיין חשבה
שאת הכל אני בדווקא לה עושה.
וזה היה נכון - בהפגנתיות עשיתי הכל.
אבל לא מחוצפה, אלא מתוך הכאב בלב עם החור.

עכשיו אני כבר סיימתי י"ב
אבל אני לא אשכח את המורה של כיתה ט'.
אני בתוכי עדיין אותה הילדה
חסרת האונים, שזועקת לעזרה.

אז למורה של כיתה ט'
היקרה
בבקשה, אל תחזרי על זה שוב עם התלמידה הבאה.
תביני, שלא הכל הוא כמו שאת רואה.
תסתכלי על העיניים שלה, תתבונני.
בתוך תוכן תמיד מסתתר האני.
תראי שיש עוד מלא דברים מעבר למה שהיא מראה...
יכול להיות שגם היא מתמודדת עם סוד גדול ונורא
ובחוצפה הזאת שלה, בעצם מבקשת ממך עזרה.

בבקשה --
תשתדלי
שלא תהיה עוד
תלמידה מכיתה ט'.