כילד שרץ בבתי תפילותיה
ושר ניגוניה
יכול אני להעיד
שכל אוהביה
וכל טועמיה-
חיים זכו לתמיד
כנער שפסע בין דפי גמרותיה
ותעה בשדותיה
יכול אני לומר
שרבים הם שביליה
ורק חייליה
קונים מקומם על ההר
כאיש המרגיש ימי הרחקותיה
כואב שתיקותיה
נחרטות בבשרי
זוכר עלומיה
בוכה ודומע
איך הייתי שואג כארי
כמי שראה את החיים בלעדיה
וכל צעדיה
הם לי כניגון
יודע אני
אין אמת מלבדה
זו היא שנותנת כיוון
וכמי שבתוך עמו הוא יושב
וחי מצוותיה
עליות וירידות
יודע שעד
יום מותי ובכל רגע
יהיו גם יהיו מלחמות.
ואנצח
תגובות
המעבר בין המספר למסופר, היא יפה
הנגיעה האישית, בסוף.
איזה יופי
האמת הפשוטה והאמונה בטוב.
זו שירה. לא נראה לי שזה משהו מוגדר חוץ מחרוזים ובהירות במשפטים. הם לא רדודים הם שומרים על משקל הם לא נמרחים אלו מילים של שירה (למרות שיש גם כאלו שלא בתוך השיר- הן פשוט נסחפות בתוך השירה המשובחת הזו.)
המילה ואנצח נראה לי אמורה להיות שונה.
אולי כדאי למשוך אותה יותר לכדי שלש-ארבע מילים?
אולי אני סתם אומר. מה אני מבין. אהבתי וזהו.
קיצור-
יפייפה.
אתה המשורר.