הרהורים מתחנת רכבת

מאת
כוסף
פורסם בתאריך א' באלול תשע"ח, 12.8.2018

חשוך וקר פה בדוידקה

לבנה גנוזה באופל עב

תחנת רכבת מוארת אור פנס

אור רחובי של לילה

דוממה עומדת

זה מכבר יבשו עצמותיה

 

(הן פה מלך בגדוד שיכור זועק

פה אביון אומן מאלף

כל הוגה כל צמא, הזרם שוחק

פה מרכז חיים,

יונק אור גס

של פנס של רחוב)

 

והיא מביטה בי

כבצוק איתן

בי עטור פאות עטוף ציצית

ופתיל תכלת המתנוסס

מראת רקיע מראת כסא

כמה הומה היא לו

כמה חושקת טוהר

כיתומה שואלת: התחיינה העצמות האלה

 

התחיינה?

ועצם לוז מאכולת עש

ורסיסיה לכלב נוסך

התחיינה?

רק ניגון דק של גמרא עונה

רק ניגון דק של נוגה

ורעש אגל טל

נרמס בין פס ברזל לגלגל.

 

שם, מעל, חזות

טל נאבק בסורג

וסכר מגניב דמעה

שם אור זך נאחז בסבך

*נהמת חורב בתווך--

 

 

*("בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"

"ובת קול זו, היא הרהורי תשובה הבאים לאדם בכול יום" .כתר שם טוב.)

תגובות

י"ח בשבט תשע"ט, 20:47
מעולה י יעל י    הודעה אחרונה
אהבתי מאוד. ריגשת.