ללא אומר יש דברים

היתה בפורום סדנה, אמרו לי לשפץ את מה שכתבתי. שיפצתי ואני עכשיו מחזירה את היצירה לכאן לאתר.

השעון צלצל בקולות רמים, הסתובבתי לצד השני ועטפתי את ראשי מתכרבלת עוד יותר בשמיכה, לא רציתי בכלל לקום- הייתי עייפה, אך לאחר מספר דקות קמתי בזריזות נהלת מהמחשבה מה יקרה אם לא אקום בזמן. העבודה והילדים מחכים לי. אין ברירה עלי לקום.  קמתי, התארגנתי במהירות וכאשר רציתי להעיר את ילדי ולקרוא: "נתנאל, אוריה, משה קומו!" גיליתי שבקושי יש לי אפשרות לשמוע את עצמי. מגרוני יצא קול חלוש אשר גם אוזני התקשו לשמוע את מה שפי דיבר, ניסיתי שוב לקרוא אך בקושי הצלחתי להוציא קול מפי.שוב הצטרדתי, שוב תלמידותי אילצו אותי לאמץ את גרוני. נראה איך נסתדר היום ללא קול. אין ברירה אם אין קול נשתמש בידיים, ביד אחת משכתי את השמיכה ממיטותיהם של ילדי וביד השניה ליטפתי את לחיים בעדינות, להראות להם שלמרות האגרסיביות אני עדין נשארתי אותה אמא....

ילדי היו מופתעים, גם היה להם קר, הם זינקו מיד מן המיטות, התלבשו במהירות, והגיעו למטבח. ואז במקהלה הם שאלו: "אמא לא שמענו אותך הבוקר!" ניסיתי להשיב להם אך הם רק ראו את שפתי ולא שמעו את קולי, משה שאל: "אמא התחפשת לחנה אמו של שמואל אשר רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע?!- לא פורים היום!", צחקתי (בשקט, בקול איני יכולה...) וסימנתי לו עם יד על גרוני: "אין לי קול היום", נתנאל נבהל מתנועות הידיים ואמר: "אמא, מי מאיים עליך בבוקר כ"כ מוקדם עם יד על הגרון? היה פה ערבי?" החלטתי שתנועות ידיים הן דבר נורא וכתבתי על פתק:

"הִצְטָרַדְתִּי, אֵין לִי קוֹל לָכֵן הַיוֹם הָכֹּל בְּפָּנְטוֹמִימָה".

ילדי הנהנו בראשם, וכך גם הם סימנו בפנטומימה "בסדר". מעכשיו שררה כמעט דממה בבית, כמעט אמרתי, כי מדי פעם נתגלו פרצי צחוק למראה התנועות היצירתיות שכל אחד המציא כדי להביע את צרכיו, רצונותיו ורחשי ליבו. היתה אוירה טובה בבית.

בדרך לעבודה במוחי עברה מחשבה על תקווה שכך יהיה גם בעבודה בבית הספר, שגם התלמידות תגבנה בצורה חיובית ל(אין) קול שלי...     

חשבתי על תחילת הבוקר בו ילדי דווקא נהנו שאמא מדברת רק בעזרת פנטומימה. ואף שיתפו פעולה והציגו גם הם. הם אמרו (הציגו) שהצגות ממש נחמדות. נראה אם שיטת ההמחזה תעבור בשקט אצל תלמידותי או שאני אהיה בשקט והן ברעש. נס שאני רק מורה להתעמלות, שיעור התעמלות להעביר באמצעות פנטומימה זה יכול להיות בהחלט מעניין. נראה מה יהיה...

החלטתי להיות אופטימית ולקוות לטוב. הגעתי לבית הספר נעמדתי מול תלמידותי ולמול עינהן המשתהות עם חיוך רחב על השפתיים הנפתי בריסטול עליו כתוב: "שמורנה על שקט, הצטרדתי, נא לבצע כל דבר אחרי"..
הן היו המומות אך נהנו מהרעיון שהמורה במקום לתת הוראות פשוט תדגים את אשר צריך לעשות. בתחילה היו ליחשושים, אך למראה פני המזדעפות השקט חזר לשרור. דממת אלחוט שררה במשך שמונת השיעורים שהעברתי היום.

השיעורים התנהלו למופת, כולן גילו התחשבות מרובה, והאמת היא שהדבר היה די משעשע, החלטתי ש"כן" יהיה מחיאת כפיים, ו"לא" יהיה רקיעה ברגליים. ובכך נוסף פן משעשע ביותר, תלמידותי ביצעו תרגיל כלשהו לפי המחזה, ולאחר מכן כולן מחאו לעצמן כפיים, או שרקעו ברגליים, ולאחר מכן ניסו שוב. כולנו צחקנו.

כשאחד השיעורים הסתיים שמעתי מישהי אומרת לחברתה: "שהקול יחזור למורה אבל שהפנטומימה תמשיך זה היה נחמד השיעור היום". זה היה סיכום טוב לשיעור.  
בדרך חזרה הביתה ישבתי באוטובוס ליד חברה לצוות, ופשוט שתקתי. לא יכולתי לדבר. סימנתי לה בתנועות ידיים שקולי אבד. היא הנהנה בראשה, וחדלה מלדבר.
נכנסתי הביתה ובלא אומר ודברים הגשתי ארוחת צהרים. לא הרביתי בפנטומימה, הייתי עייפה מאוד, הלכתי לנוח, אברי היו דואבים מרוב פנטומימה ותנועתיות. ראשי כאב, הרגשתי כאילו ננעצים בגופי אלפי סכינים, כאבים עזים פילחו את גופי. חשבתי שעוד רגע קט גם מיתרי הקול וגם שאר האברים יהפכו למשותקים. נרדמתי במהירות.

בשעה 5:00  אחה"צ התעוררתי, רציתי לדעת מה השעה, אך גיליתי שהשעון אינו על ידי, באופן טבעי הרמתי צעקה: "נתנאל, מה השעה?". בני הגיע במרוצה ואמר לי בנחת: "אמא השעה 5:00, אבל עם כאלה זעקות היה יותר נחמד הפנטומימה של הבוקר"....