היא ישבה מכורבלת בתוך כיסא הפלסטיק הפשוט, רגליה מכופפות כלפי מעלה, צמודות לגופה. היא חיבקה אותן חזק, אולי מפני הקור, אולי כדי לשמר את עצמה מפני הכאב החותך שמפעפע.
לראשונה מתחילת אותו יום היא שמחה בתספורת החדשה שלה, הפוני שהיא קיצרה, שעד לאותו הרגע רק הפריע לה בפנים, וכל הזמן היא בילתה בניסיונות חוזרים להסיטו למאחורי האוזן, וכעת, כעת היא שמחה שהוא מסתיר את פניה, מסתיר אותן מפני הסובבים, מסתיר את הדמעות שמאיימות לפרוץ.
הרוח בידרה קלות את שערה, וגרמה לה להתכרבל עוד יותר, להתכנס בתוך עצמה.
היא באה לשיחה הזו במטרה להיפתח, השתדלה לאמן את עצמה בלדבר חופשי על הנושא הזה, הנושא שבינה לבין עצמה לובן כבר במשך זמן רב.
אבל לא הלך לה.
כמה שהיא רצתה, היא רק השתתקה יותר.
והתכנסה יותר בעצמה.
עד שהיא החליטה שזהו, זה מעבר לכוחותיה.
בהתרסה היא כמה ממושבה, מסיטה את השערות, מותחת על פניה חיוך ענק, מזוייף, הודתה לכולם, והתנצלה שהיא צריכה ללכת.
מקווה שלא שמו לב שקשה לה.
תגובהתגובות