*קצת הקדמתי, אבל הקטע נכתב לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל, שיחול רק בשבוע הבא.
לילה.
צינה חודרת לעצמות.
וצמרמורת אופפת.
אני ניצבת בבית הקברות הצבאי בהר-הרצל, מתבוננת בקברים המפוזרים תחתיי.
מעל קברו של עוז צמח אני רוכנת. או אולי עוז צבח?
החושך לא מאפשר לראות.
לעזרתי רק אורו של נר הנשמה המרצד. דימיתי לראות את השלהבת בוערת בעֹז, מנסה להבהיר את החושך שהותיר אחריו עוז.
עדיין לא הצלחתי לפענח. אבל אני מנסה לחשוב.
מה מסתתר מתחת למצבה?
רשום שם: "בן עשרים בנופלו". גדול ממני בשנה.
המחשבות רצות.
"בן עשרים בנופלו". המילים מהדהדות בי.
'כל החיים עוד היו לפניו!!!'
אני בטוחה, גם לו היו חלומות. כמו שלי. כמו של כל אדם.
וגם לו היו שאיפות. והוא רצה להגשים אותן.
אבל הוא מילא את החובה שלו.
חובה של חייל במדינת ישראל.
הוא נקרא לחזית, במלחמת לבנון השנייה. ואז נקרא לשמיים.
וקרע את לבבותיהם של כל אוהביו.
תגובות
מה מביא אותך לשוטט בהר הרצל בלילה ?
אבל, ניראלי היה יותר חזק אם היית עוד מפתחת את זה, כי סה"כ לא אמרת כאן משהו יוצא דופן, שיוצא לכיוון חדש ומעורר מחשבה, אלה די חזרת על דברים שאומרים הרבה.. נסי לפתתח מחשבות של עצמך..
ב"הצלחה!
בעזרתו יתברך
יש לך כאן רעיון נפלא.
זה מרגש, זה מפעים, זה אמיתי.
איני עוד בטוחה
אם עדיך להשאיר כך,
או לנסות לגרום לקטע הזה
ללכת חלק יותר.
אולי עם פחות נקודות, פחות יסומות בכל משפט,
אולי משהו שפשוט הולך, חי כזה,
למרות שמדובר כאן במוות.
מבינה למה אני מתכוונת?
בכל אופן, תודה.
היה לי טוב לקרוא את זה.
את פשוט מדהימה.
ממני הקטנה(:
אי שם.
הכנסתי את המילים "עוז צמח" והתחלתי לחפש עמודים בגוגל.
ככה בעצם הגעתי לפה. מצמרר היה לקרוא את זה - מכל הקברים, איך הגעת לקברו של עוז?
אני לא מאמין באקראיות, אבל אני כבר לא יודע במה להאמין לאחרונה.
עוד מעט שנה עברה מאז שעוז נהרג, בשלהי מלחמת לבנון השניה.