*קצת הקדמתי, אבל הקטע נכתב לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל, שיחול רק בשבוע הבא.
לילה.
צינה חודרת לעצמות.
וצמרמורת אופפת.
אני ניצבת בבית הקברות הצבאי בהר-הרצל, מתבוננת בקברים המפוזרים תחתיי.
מעל קברו של עוז צמח אני רוכנת. או אולי עוז צבח?
החושך לא מאפשר לראות.
לעזרתי רק אורו של נר הנשמה המרצד. דימיתי לראות את השלהבת בוערת בעֹז, מנסה להבהיר את החושך שהותיר אחריו עוז.
עדיין לא הצלחתי לפענח. אבל אני מנסה לחשוב.
מה מסתתר מתחת למצבה?
רשום שם: "בן עשרים בנופלו". גדול ממני בשנה.
המחשבות רצות.
"בן עשרים בנופלו". המילים מהדהדות בי.
'כל החיים עוד היו לפניו!!!'
אני בטוחה, גם לו היו חלומות. כמו שלי. כמו של כל אדם.
וגם לו היו שאיפות. והוא רצה להגשים אותן.
אבל הוא מילא את החובה שלו.
חובה של חייל במדינת ישראל.
הוא נקרא לחזית, במלחמת לבנון השנייה. ואז נקרא לשמיים.
וקרע את לבבותיהם של כל אוהביו.
תגובהתגובות