הקטע הבא יוצג בכיכובי בטקס של המשלחת שהיתה בפולין בקיץ ואני בתוכה,בעוד שבועיים,סתם רציתי להעלות אותו כי אין לי מה לעשות:
המסע לפולין לא חידש לי דבר.
כל מראות האימה, המוות, הדם הנשפך מגופות יהודים, לא הרעיד את ליבי.
צעקתי על עצמי,
גיניתי את עצם הוויתי,
ועדיין,פני חתומות ועיניי יבשות.
ודמעות הנקוות בעיני חברי,לא עוצרות את חיוכי הנבוך.
למה יצאתי אם כן?
יצאתי כדי לטוס במטוס
כדי לראות ארץ אחרת ונופים מרהיבים
לעמוד על אדמה שאינה אדמת קודש ולהגיד שהייתי בחו"ל...
אני אגואיסטית!! עולמי צר מכדי להכיל נמלה. צרותי הפרטיות מנעו ממני לכאוב את כאבם של אחרים...
ועדיין,פעם אחת בכיתי במסעי,ולא על עצמי.... בכיתי על גרמני! על אוסקר שינדלר!
ורק כשחזרתי לארץ,וסיפרתי את שחוויתי,הבנתי בעצם שלא חוויתי דבר,
שהייתי עסוקה במסע ולא בתכלית,וממילא מה שרציתי לא הצלחתי להשיג.....
אז מי אני בעצם?!
תגובות
את מחזקת את דעתי השלילית על המסעות האלה.....
ויישר כח,על הכנות.
עוד משהו,
את המסקנה שלך לגבי ה"מסע" וה"תכלית" אפשר להרחיב לגבי כל מהלך שאנחנו עושים בחיינו.
(אין לי סבלנות לפרט,אבל אתם בהחלט מוזמנים לפתוח דיון בענין...)
זה אומר שיש קליפות המכסות את הרגש שלך, או שזה יבוא אחרי זה,
אצלנו לדוג' היה מישהו שהפעם הראשונה שהוא התפרק היה ביום האחרון של המסע באושוויץ,
זה ממש תלוי אצל כל אחד.
יש מי שזה מתאים לו, ויש שסיורים ביד ושם יעזרו לא יותר.
אני טיפוס רגשן ביותר,מכל שטות אני בוכה ואני רגישה לכל דבר.
זה בדיוק מה שלא הצלחתי להבין,למה דווקא אני לא בכיתי,למה אחרים שהם יותר חזקים ממני נפשית נשברו ולי כל זה לא נגע.