התקווה

היא נשאה את עיניה

הכחולות כמו ים רועש,

אל עבר השחק שהיה בהיר כל כך

באותו יום צבע של כנרת.

היא הסתכלה על אור החמה

שהבליט את פניה הרטובות מדמעות,

כמו אומר לה אני איתך.

היא המשיכה להרים את ראשה אל עבר השמיים,

כאילו מנסה למצוא שם סוד נסתר.

נדמה היה כאילו עיניה חופרות  את פיסת הרקיע,

כאילו מצפות, מקוות,

רק הם לא ידעו למה

נסתר היה מבחינתם.

לפתע נדמה היה כאילו היא מרכינה את ראשה

אל עבר האדמה,

שהייתה באותו יום חוּמה מתמיד,

כמו מנסה שם

למצוא מרפא.

לפתע היא הרימה שוב את ראשה,

הפעם עיניה היו רגועות.

האדווה הכחולה שבעינה הפסיקה לגעוש,

כנראה  הסירה את הלוטה מִן הסוד הגנוז.

היא חפשה את התקווה.