תמימות

השלווה שעטפה אותה ,

כמו שמיכה בעוף קר,

חממה את העוף,

כפי שלא חשה מעולם.

לא היה לה שום דבר לאחוז בו.

כאילו תלויה על עוף

מתוך העוף, שניסה לגרש

את רסיסי העוף שנותרו עליה,

כמו מנסה לגרום לה לא להיות היא,

לא להיות עצמה.

היא נסתה להאבק בו

בכל כוחה,

היא חשה את העוף,

עוטף אותה כמעט חונק,

ללא הצלחה.

היא הרגישה אט אט,

את העוף החודר לעצמות,

את הפלומה הדקה שכסתה אותה,

מתפוררת.

היא רעדה כמו עוף נידף,

מנסה למצוא מחסה מן העוף

ועם העוף שהרעיד אותה ידעה

שגם נעלמה העוף