איך יום אחד.. / איתמר ליברמן
זהו, יום הזיכרון כבר מאחור. יום אחד שטומן בחובו כל כך הרבה זיכרון כואב שמותיר בלב חור. איך אפשר בכלל לטמון בתוכו זיכרונות וסיפורים, תמונות ודמעות? איך יום אחד מספיק בעבור אחים, חברים, אבות ואמהות. את תמונות שלך מהתיכון ועוד בתחילת השירות בצבא בבסיס בדרום. ונשארו רק תפילות שעלו עד למרום?. איך ביום אחד אפשר לשכוח את החיוך והעיניים?, איזה עיניים. והתמונה הזאת עם החברים בטיול השנתי בחטיבת הביניים. איך יום אחד אפשר לזכור את אישיותך המדהימה, את הענווה והיושר, ההגינות והפגנת האושר. במיוחד כשעזרת לחברך יוני כשרצת לעצור בשבילו את האוטובוס, על אף שלא הייתה כלל בכושר. איך ביום אחד אפשר להספיק להלל ולשבח את הצטיינותך בלימודים ובתנועה, והותרנו לנו משם רק זיכרון של אישיות כה צנועה? איך יום אחד מספיק לקרוא את אשר כתבת, כל הסיפורים והשירים? וגם אם בשביל זה נישאר כל הלילה ערים, כי איתך אנחנו לבד לא נשארים. אל דאגה, חייל יקר, אני מבטיח, בשבילך, שאזכור אותך כל השנה ולא יום אחד. ברגעים שמחים כמו תחת החופה וברגעי דיכאון ופחד. בשבילי, יום אחד בלבד לא מספיק בשביל לזכור אותך, חייל יקר. בשבילי אתה כמו אח ולא סתם ידיד או מכר. אבל, אני בעיקר שואל, איך יום אחד מספיק שהכל ייגדע וייפסק דווקא בצבא, ישאיר אותנו המומים, עם הרבה זיכרון כואב, תמונה שלך ומצבה?
אזכור אותך תמיד
תגובות
אם אני לא טועה..
כתוב היטב.
:-)
בעזרתו יתברך
כתוב היטב.
מאד נוגע.
נוגה.
יפה לך הפרסום בעויי'לם.
ממני הקטנה(:
זוכרתמיד.