עזה

בס"ד כט ניסן תשסו

עזה

זה היה כפר הנופש המקסים ביותר שראיתי מעודי,בונגלוס קטנים מחופים בכפות תמרים,ולצידם בריכת שחיה קטנה.כמה צעדים משם נפרש חוף הים- מי הים היו צלולים וכחולים והחול היה זך ולבן. והכל כאילו יצא מתוך חלום.
מצידו השני של הכפר נחפר אגם של מים מתוקים הפורצים מתחתית דיונות החול המכוסות במטעי דקלים,לצד האגם שכנה האורווה של כפר הנופש ובה ששה סוסים אציליים למראה.הסוסים שימשו את אורחי הכפר ללימוד רכיבה ולסיורים רכובים בין הדיונות הנודדות ועל קו המים.
מנהל האורווה היה עמי. עמי היה בחור יפה תואר שהיה גר בחדרון קטן מתחת גג האורווה הגבוה. כך היה חי יחד עם הסוסים בלילה וביום,מטפח אותם ודואג לכל צורכיהם ובאותו זמן גם מדריך את אורחי כפר הנופש הצעירים אשר עלו על גב הסוס בפעם הראשונה בחייהם.את המנוסים יותר ,לעומתם,היה לוקח לסיבובים ארוכים בחולות ובחוף ומלהיב אותם בדהרות מרגשות אל תוך מי הים כאשר הגלים המלוחים מתנפצים על רגלי הסוסים הדוהרים בחול.
היה לעמי חיוך כובש ודבק בו גם קסמם של הסוסים,הים,החול והדקלים אשר העניקו לו כריזמה מיוחדת. הנערים והנערות אהבו אותו וחיפשו את נוכחותו בכל הזדמנות.
באחד מימי הקיץ הלוהטים הגיעה אל האורווה דינה.דינה היתה נערה שקטה וביישנית שהגיעה עם משפחתה לכפר הנופש. יום אחד,בזמן שנחו הוריה בחדרם,הלכה דינה אל האגם.

 כשהגיעה לשם ראתה את עמי יושב,בידו חכה ולצידו ערימה של דגים.
עמי עמד לצלות את הדגים לארוחת הצהריים והוא הזמין את דינה להצטרף אליו.דינה היססה מעט,ועמי הוסיף וסיפר לה שהוא מנהל את האורווה הסמוכה וישמח ללמד אותה לרכב על כל סוס שבו תבחר.
אוירת החופשה על שפת הים השפיעה,כנראה,על דינה ובסופו של דבר היא הסכימה.
הדגים שצלה עמי היו טעימים להפליא וגם הרכיבה על הסוס היתה מרגשת, דינה היתה מאושרת.
בימים הבאים הגיעה דינה לאורווה שוב ושוב,רכבה על הסוסים וטיפלה בהם וליבה נקשר אליהם ואל עמי.

החופשה המשפחתית עמדה להסתיים ועמי הציע לדינה להמשיך להיפגש. דינה חשבה שהוא בטח לא יבוא עד ירושלים רק בשבילה ,אבל בכל זאת מסרה לו את מספר הטלפון.
לאחר שבועיים עמי התקשר.הוא סיפר לדינה עד כמה הוא מתגעגע אליה והם קבעו פגישה ליד ביתה.
מאז הוא היה מגיע לירושלים בכל שבוע עם מתנה קטנה,והם היו מטיילים וחולמים על עתיד משותף.

הקשר הלך והתהדק ודינה ,פתאום, שמה לב שבעצם אין לה שום מושג מיהו-עמי מעולם לא סיפר מאין בא ומה שם משפחתו.
דינה כבר היתה מאוהבת "עד מעל לראש" והרגישה שזה בכלל לא משנה, וכאשר עמי הציע לה נישואין –הסכימה מייד בשמחה.
בשלב הזה סיפר לה עמי ששמו המלא הוא "עמאד" והוריו גרים בשכונת ג'בליה בעזה. ליד בית הוריו כבר מצפה הבית שהוא בנה רק בשבילה ואם תבוא איתו,היא תחיה בביתה כמו מלכה.
דינה הבינה שהוריה לעולם לא יסכימו ולכן עוד באותו לילה ברחה עם עמי. להוריה היא שלחה מכתב וסיפרה שהיא מאוהבת והם לא יוכלו לשנות את החלטתה,ואחרי שבוע נישאה לעמי אצל הקאדי של עזה.

חייה עם עמי התחילו, אך השלווה היתה קצרה מאד.
שבועיים חלפו וחגיגות החתונה הסתיימו.בבוקר שאחריהם דינה התעוררה וקלטה פתאום באיזה מצב היא נמצאת- "ילדה טובה ירושלים" שכמותה מוצאת את עצמה נשואה לערבי בשכונה ערבית שמעולם לא הכירה.איך היא הגיעה למצב הזה?!
בכיסה היה מונח מכתבם האחרון של הוריה שבו הם מודיעים לה "חד וחלק" שבשבילם היא מתה ושלא תיצור איתם קשר! ואילו עמי המשיך להיות נחמד אליה. מכיוון שכך,דינה הבינה שהיא נאלצת להשאר ולהמשיך את חייה איתו-אין לה ברירה אחרת.
חלפו חודשים, ראש השנה של שנת תשמ'ח הגיע, וסביבה החלו להתלהט הרוחות.רחובות עזה התמלאו בנערי ה"שבאב" המוסתים שהמטירו אבנים ובלוקים על כלי הרכב של צה"ל."האנתיפאדה הראשונה" פרצה.

תגובת צה"ל לא איחרה לבוא ומחנה ג'בליה הפך לשדה קרב.

מאותו יום הפכו החיים עבור דינה לגיהינום.כל האנשים סביבה שנאו אותה וגם חייה עם עמי הפכו לקשים יותר ויותר.

עמי התנכר אליה והיא היתה בודדה בביתה ומוקפת בים של שנאה.
באותו זמן,דינה ילדה את בנה.
עמי קרא לבן "יוסוף" אבל דינה תמיד קראה לו "יוסף".יוסף הלך וגדל והפך לחביבם של השכנים ובני המשפחה שהקיפו את ביתם. דינה התרגלה לבדידות שבה חייתה ושמחה שיוסף מרגיש טוב והוא אהוב על כל אלה שהוא מכיר.כאשר גדל היה מתלווה לאביו ולמד להכיר את הים הכחול ואת מרחבי הדיונות של חבל עזה והוא נקשר באהבה למקום היחיד שאותו הכיר והיה ביתו.
כך עברו על יוסף עשר שנים מאושרות של ילדות.אולם על אמו הן עברו בצורה אחרת לגמרי-רוחות השנאה הלכו והתגברו,וברקע התרחשו שינויים מרחיקי לכת שהפחידו מאד את דינה.מדינת ישראל הקימה את "הרשות הפלשתינאית" וצה'ל עזב את ג'בליה.הרחובות מסביב התמלאו ברעולי פנים נושאי נשק ופחדה של דינה התגבר מיום ליום.
ביום אחד,בדרך לא דרך,היא הצליחה לצאת מג'בליה.
היא הגיעה למחסום הקרוב של צה'ל וסיפרה להם את סיפורה.
החיילים הוציאו אותה מחבל עזה והעבירו אותה לידי פעילי ארגון העזרה לנשים .

איכשהו אחרי גלגולים רבים היא מצאה את עצמה בדירה שכורה בעיר אשקלון ,מנסה להתחיל מחדש את חייה.

פעילי הארגון עזרו לה בכל ולאט לאט היא חזרה אל חיי היהדות. יוסף למד לחיות כיהודי ופעילי הארגון ערכו לו חגיגת בר מצוה ושלחו אותו ללמוד בישיבה תיכונית.

אולם בכל הזמן הזה יוסף הרגיש חצוי וליבו נקרע מגעגועים אל עיר ילדותו האהובה-העיר עזה.
בחירות חדשות נערכו במדינת ישראל ואריאל שרון הנהיג את מפלגת הליכוד אל השלטון.
אך מה שקרה לאחר מכן היה בניגוד לכל ההבטחות והתחזיות -המהלך שאותו הוביל שרון היה מהלך של
עקירת כל היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון-והארץ סערה ימים רבים.
המוני בני נוער שטפו את הארץ במחאות והפגנות,חלוקת סרטים כתומים ונסיונות הסברה ושכנוע מבית לבית ו"פנים אל פנים".

אחת מהם היתה בת-עמי.בת-עמי נולדה בכפר דרום ואהבה אותו אהבה עזה.
השנים האחרונות היו קשות מנשוא. בכל שנה התמודדו בני הכפר עם המוות,השכול והפציעות הקשות שהמטירו עליהם שכניהם הערבים מהעיר עזה וסביבותיה.אולם למרות הכל אחיזתם בחולות חבל עזה וכפר דרום רק הלכה והתחזקה.
התפילות,המחאות והמאבקים לא הועילו וצה'ל הפך לצבא הגירוש.כאשר שטפו חייליו לבושי השחורים את כפר דרום עמדה בת-עמי עם חבריה על גג בית הכנסת וניסתה בכל כוחה להאחז בביתה ולא לנטוש אותו,אך הגזירה היתה חזקה ממנה.
בת-עמי נעקרה מביתה עם אלפי אחיה ונזרקה לחיות בבית מלון במשך חודשים ארוכים.אחר כך הועברו
משפחות כפר דרום לגור במגדל מגורים בעיר אשקלון .
בת-עמי שחייתה כל ימיה כבת כפר יחפה מצאה את עצמה,כמו הנסיכה מהאגדות,ככלואה במגדל.
בכל הזדמנות היא ברחה משם וישבה על חוף הים באשקלון ,עיניה בוהות בגלים וליבה בוכה מגעגועים....
…
על אותו חוף ים ישב גם יוסף,גם הוא הביט בגלים וגם ליבו בכה מגעגועים..
…
האם תפגיש אותם יד ההשגחה??? האם יבנו את ביתם בעזה בשמחה???...