נחתת עלי, תינוקת קטנה וחסרת אונים
גוף צמוק, מלא מכשירים.
התבוננתי בך, בהתלהבות גוברת.
אך, בבת אחת הכל דעך,
עת פקחת את עינייך
והבחנתי כי שונות ומשונות הן.
ייללתי ובכיתי, ואותך לא רציתי.
מקץ מספר ימים, עת הגעת הביתה ואני גם
החלטתי להתגבר,
לחיות עם החריגות שבך.
לא יותר מדי, אך גם לא מעט מדי,
כמה שצריך.
עם הזמן, אלייך התרגלתי,
ואודה ב'אשמה'- אפילו חפצתי.
התחלת לפרוח, לצמוח, לשמוח.
חיוך קטן תמיד עיטר את שפתייך
ואני הבטחתי: לעולם הוא ישאר על פנייך!
נתנו אהבה והחזרת לנו כפליים.
לא אשכח את מראך הזוהר כפני מלאך
את שערותייך שהיו אסופות בקוקיות שתיים
ואת גופך הזעיר אותו הייתי מחבקת למכביר.
פתאום הבחנתי במיוחדות שבך,
ילדה מיוחדת.
ואז, סתם באיזה יום, כנראה תפס אותי שיגעון
והייתי עצבנית, לא רק עליך.
אך כשאמא ביקשה- 'את יכולה בבקשה לשמור על הקטנה',
לא רציתי, ובתוקף סירבתי.
והם לקחו אותך איתם.
נשארתי בבית לבד, אני והעצבנות.
וכשחזרתם, קצת התחרטתי על הסירוב.
השתהתי איתך קמעה בפתח הבית,
אולי כדי לכפר, אולי כדי לפצות על החסר.
ואז שוב, העצבנות המשיכה,
והתרגזתי על הצעצוע שלך
שליכלך לי את הבגד שתיכננתי לקחת לשבת.
נסעתי לשבת.
העצבנות התפוגגה מאליה.
שכחתי מכל מה שהיה,
ופיטפטתי כאילו כלום לא קרה.
ולפתע פתאום,
חמקת ממני מבלי שידעתי.
אני תוהה: למה אפילו לא הרגשתי??!
יצאה שבת.
באו לספר לי.
המומה וכואבת, הכל עלה לי.
ההכרה מכה בי: את לא כאן.
חד וחלק, כך הכל נגמר.
ממך נשאר לי רק זיכרון קטן, מתוק,
של חיוך מדהים עם ים של תקוות מתנפצות.
היי שלום קטנה שלי. להתראות.
תגובהתגובות