טיפשונת מתוקה שלי, אחותי,
למה את שוב בוכה? כי לא התייחסנו אלייך מספיק, כמה שרצית? כי את חולה? כי לא נותנים לך לזוז? למה את בוכה?
עכשיו את ישנה פה לידי, ואני שומעת את הנשימות שלך, את רגועה. טוב לך. אבל כשאת כועסת או עצובה-למה את מאשימה אותנו שלא עשינו מה שרצית? את לא מסוגלת לומר, נכון? למה את לא חושבת לרגע כמה טוב שאנחנו מתייחסים אלייך ואוהבים אותך ודואגים לך? כי את רק תינוקת.
למה אני אף פעם לא חושבת לרגע שמגבילים אותי כי אוהבים אותי? כי אני רק תינוקת. תינוקת של אבא שלי שבשמיים, וגם של אבא שלי שפה.
אבל אנחנו לא כאלה. שתינו שונאות מגבלות. את – כי באמת מגבילות אותך 4 אמהות, אני – כי אני עצמאית מדי. שונאת כלובים. למה זה כל כך מפחיד, הכלוב הזה? מי הסוהר בו?
מי הסוהר בו? אני. אני הסוהר, ואני הסורגים, ואני גם האסיר. אני יצרתי כלוב. מתישהו, יגיע כבר הזמן לצאת החוצה. לפרוץ את הסורגים. אסור לי לשקוע בייאוש כזה. אסור!
ושיגיע מהר. צריכים אותי. וגם אותך, ילדונת. את שתינו.
תגובות
יפה...אבל משהו חסר לי פה...
חביב.
מסכימה עם תהילה
מי הטפשונת פה את פונה לעצמך?
יש כאן כמה רעיונות אבל הם לא מסודרים. הם קצת מבולבלים, יש קפיצות מנושא לנושא, בין דמויות, ובין עולמות. אין עם זה בעיקרון בעיה אלא אם כן מובילים את הקורא במעין מנהרה שבמהלכה שזורים כל הרעיונות ובסופו של דבר הכל מובן. כאן, כל הרעיונות התבלגנו והקורא הולך כאן קצת לאיבוד.
אני אישית גם לא הבנתי את הקטע עם ארבעת האמהות כאן.
אבל יפה לך על הרעיון. באמת יפה.
מאיפה אנחנו אמורים לדעת את זה...
ואם זה קשור לאבות ואמהות האומה איה ההקשר..:-)
ממש אהבתי את שתי השורות הכמעט אחרונות...
לדעתי נראה שיש כאן כמה מסרים שרצית להעביר, והם מעורבבים אחד עם השני (מסכימה עם פלפלתי).
אני מזדהה עם המסר הסופי שאדם צריך לדעת איך לחיות בצורה הראויה למרות הגבולות ולא לפחד...
אני ממש לא מתחברת להשוואה בינינו לתינוקות. ואם החלטת ללכת על זה אז כדאי להרחיב עוד בהשוואה...
ועוד דבר: בחופש צריך ואפילו חייבים גבולות. מסכימה שלפעמים גבולות מפחידים או מרתיעים- גם כאן כדאי להרחיב למה הכלוב כלשונך מפחיד.
ונכון, בסופו של דבר "אם אין אני לי מי לי" ואדם אחראי על התפתחותו לכיוונים שונים.
כתבתי את זה בימים שונים. במצבי רוח אחרים לחלוטין. משומה לא שמתי לב לזה קודם.
נשכתב שוב.