בעזרתו יתברך
אפילו רוחות הזמן
נכנסו למעגל
המובטלים ההם,
חסרי עבודתך
ואמונתך בלילות.
הרי את כל הטיפות
יאספו העננים,
מעל שמי תכלת טהור.
מראַת חי'ינו נשמטה,
רסיסים- רסיסים.
ריח ניחוח עולה ל[ה]בל
ניפול בשמינית.
עת צלילי הכינורות
ירקדו בחשיכה,
עת שברי השופרות
יתאחו באהבה,
נצי'יר קוץ ללא דרדר,
בטעם מתוק כשוקולד
מריר.
תגובות
מעורר הרבה מחשבה
שגם לאחריה נשארו לי עוד דברים סתומים..
בברכה
שמעון
גם הכתיבה הזורמת כמובן
אבל לא ממש ירדתי לסוף דעתך בשיר.
נותרו כמה סימני שאלה.
כל כך אהבתי את השיר, והבית שבאמת שבה אותי היה הבית האחרון. הוא הפתיע אותי מאד.
"עת שברי השופרות
יתאחו באהבה. --> ברשותך, אני לוקחת את המשפט הזה למקום הכי פרטי שלי.
מקווה שהבנתי, וגם אם לא, תודה רבה על השיר.
[מחכה לראות אותך שוב. בע"ה בים, או שמא בבאר...=) ]
אני חושב שאחת הפסיחות לא במקום לקראת סוף השיר