המסע... פרק א'

פורסם בתאריך ח' באב תשס"ז, 23.7.2007

בס"ד

 

 

ראיתי את סבתא בוכה ושאלתי אותה: "סבתא למה את בוכה הרי זה יום שמח. היום נולד הנין הראשון שלך...".
היא ענתה לי כולה בדמעות: "אלו לא דמעות של צער, אלו דמעות של שמחה, דמעות של ניצחון הטוב על הרע. ניצחוני הפרטי על הגרמנים הנאצים יימח שמם. היום שאני מכניסה את בנך לבריתו של אברהם אבינו, לתוך העם היהודי, אני יודעת שניצחתי אותו, שניצחתי את היטלר יימח שמו.."

פתאום התחלתי גם אני לבכות, בכי של שמחת ניצחון גדול, הרגשתי את הצורך ואת הרצון להביא כמה שיותר ילדים לעולם כדי להראות לו, לנאצי הזה יימח שמו, שאת עם ישראל אי אפשר לנצח.

 

˜Ÿ

 

סבתא היתה ניצולת שואה, היא נצלה ממחנה אשוויץ. היא לא אהבה לדבר על השואה, אך לששת ילדיה היא קראה על שמות הוריה ואחיה, ואת זה כולנו ידענו.

כולנו ידענו שעִם סבתא לא מדברים על מה שעברה, על מה שהיה שם.

לפני המסע לפולין נסעתי לבקר את סבתא בירושלים.
רציתי להגיד לה שאני נוסעת לפולין ושאני כל כך רוצה לשמוע ממנה סיפורים.
חוץ מזה, רציתי לדעת אם סבתא רוצה שנסע או לא...
הגעתי לביתה של סבתא וישבתי לדבר איתה, תוך כדי שיחה שאלתי אותה: "סבתא, אני יודעת שהיית באשוויץ. למה את לא נוסעת לראות מה נשאר מכל המחנות והזוועה הזאת היום?"
היא ענתה לי, כולה חדורת אמונה וביטחון,: "אמונה'לה, אינני מפחדת לשוב לאדמה הארורה הזאת, אך נדרתי נדר שלשם אני לא חוזרת, שרגלי לא תדרוך עוד במקום הארור הזה."
היא נשמה עמוק והמשיכה, "אמונה, אם תרצי אי פעם לנסוע לשם אני אשמח.
אשמח לדעת שדור ההמשך שלי רוצה לדעת מה עבר עלי, למרות שאני ממאנת לדבר על זה." לתגובה כזאת לא ציפיתי מסבתא שלי,
חשבתי רגע ואמרתי: "סבתא, בעוד חודש אני טסה למחנה אשוויץ, בירקנאו, יער לופוחובה ועוד מקומות ארורים, כדי לדעת ולראות את הזוועה."
עכשיו היה תורי לנשם עמוקות והוספתי :"הרגשתי שאת רוצה לספר, אך את רק מחכה לנכד הראשון שיסע לשם כדי לספר לו. סבתא, תספרי לי, אני רוצה לשמוע."
היא שתקה. לאחר כמה דקות היא קמה, הלכה לחדרה והביאה משם מעטפה קטנה עטופה בשקית אוכל קטנה. ידיה רעדו, היה נראה שהיא מתרגשת ושהמעטפה הזאת חשובה ושמורה היטב. היתה זאת הפעם הראשונה בה היא מראה למשהו את המעטפה הזאת.
היא פתחה בעדינות את השקית, אחר כך בעדינות רבה היא פתחה את המעטפה והוציא משם תמונה קטנה, בשחור לבן. בתמונה היו הוריה וחמשת אחיה.
הסתכלתי על התמונה ופתאום ראיתי איך כל אחיה של סבתא כל כך דומים לה, שמחים ומאושרים, אינם יודעים את מה שעתיד לקרות להם, אינם רואים את הזוועה שתפרוץ.

ישבנו, הסתכלנו על התמונה ושתקנו.
פתאום סבתא פתחה ואמרה: "תמיד פחדתי לספר על מה שהיה, פחדתי שיאשימו אותנו בכך שלא מרדנו, בזה ששתקנו, אבל אמונהל'ה שלי, את לא מתארת לעצמך כמה לא שתקנו ועד כמה כן מרדנו. אני רוצה לספר לך על מה שעבר עלי. אני לא אספר לך על מה שעשו לנו במחנות, כי את זה את בטח יודעת מחברי המסוגלים לעבור בבתי-
הספר ולדבר.
אני רוצה לספר לך דווקא על החיים היהודיים בתוך כל הזוועה הזאת."
כל כך שמחתי שסבתא מסכימה לספר. היא סיפרה על הדלקת נרות השבת בגטו ובמחנות ההשמדה, על שמירת הכשרות שכמעט לא היתה אפשרית ועל עוד מצוות שהיום כל כך פשוט לקיים אותן ובשואה כל דבר עלה בדם, בסיכון.
כל כך הערכתי את סבתא ומאותו יום הקשר שלנו התחזק.

 

˜Ÿ

 

טסתי לפולין והמסע היה בשבילי הרבה יותר משמעותי ממה שחשבתי.
בכל מקום שדרכתי הרגשתי את סבתא הולכת איתי, אבל לא סבתא של היום, אישה מבוססת עם שישה ילדים ועשרים וחמישה נכדים, אלא את סבתא איך שהיא היתה פעם, בשואה, נערה קטנה וצנומה, רעבה ללחם, לבושה כתונת פסים כיוסף, אך לה הכתונת לא באה כאותה אהבה, אלא כאות שנאה איומה. סבתא הנאבקת על חייה, כדי לשמור על היכולת שלה לעבוד כדי לשרוד.  תוך כדי המסע התחברו לי הרבה נקודות בחייה והתנהגותה של סבתא.
פתאום הבנתי למה חשוב לה שתלך זקוף ושאנו כולנו נלך זקופים ובגאוה. 
הכל היה נראה כל כך פשוט והגיוני.

 

חזרתי לארץ. הדבר הראשון שעשיתי עוד לפני שפרקתי את התיק היה לפתח את התמונות מהמסע, בכדי להביאן לסבתא לראות, היא כל כך רצתה לראות איך הכל נראה היום.
במיוחד עשיתי זאת בכדי להביא לה את המזכרת ממני.

נסעתי לסבתא. כל הדרך החזקתי את המזכרת ביד, שלא תיהרס חס וחלילה.

התיישבנו והראתי לסבתא את התמונות.
בסוף הבאתי לה תמונה ממוסגרת ומוגדלת, בה אני מחזיקה דגל ישראל על פסי הרכבת של אשוויץ-ביקרנאו.
סבתא בכתה ושמחה, ביחד תלינו את התמונה בחדר השינה שלה.  

 

          ˜Ÿ

 

מאז אותו מסע הגעתי כל שבועיים לבקר את סבתא. באחת הנסיעות לסבתא הכרתי את ידידיה.

ידידיה היה השכן של סבתא שלי, הוא למד בישיבת ההסדר בישובי.

באותה נסיעה, האוטובוס היה מלא והוא התיישב לידי. אחרי כמה דקות נסיעה הוא התחיל לדבר.

 

- " אמונה, את באה בזמן האחרון הרבה לסבתא שלך."

 

-   " נכון, מאז המסע לפולין שלי בשנה שעברה אני וסבתא שלי הפכנו לחברות."

 

הוא שתק לרגע, היה נראה שהוא מהרהר, שהוא רוצה לשאול משהו, אבל חוסם את עצמו.

 

-   "ידידיה, רצית לשאול משהו?"

 

-   " אממ.. לא משנה, זה לא כל כך לאוטובוס, השאלה שלי."

 

-   "אז מה הבעיה? תבוא לסבתא שלי היום מתי שבא לך ותשאל...
אני בטוחה שסבתא שלי תשמח לארח אותך, היא מאוד אוהבת את המשפחה שלך."

 

האוטובוס הגיע לתחנה שלנו וירדנו ממנו. ממש לפני הכניסה הביתה הוא אמר:

 

-   "אני אולי אגיע, רק מתי את נוסעת?"

 

-  "אני נוסעת מחר בערב, אני נשארת פה קצת".

 

ונכנסתי הביתה.

 

 

תגובות

י' באב תשס"ז, 11:21
בתאלו'ש!!! י אנונימי י

איזה יופי! איזו כתיבה!

אם כי לעיתים, היה מורגש שמדובר בילדה קטנה (אמונה), מכיוון שטון הדיבור ומשלב השפה בהם התחלת, הלך לאיבוד במהלך הקריאה.

אך בכל זאת-מדהים ומרגש.

אוהבתותך הכי שבעולם

י' באב תשס"ז, 11:35
מעולה! י פעימה י

בעזרת ה"י ובהשתדלותינו ננצח במאבקינו!

כתוב מעולה!

סגנון כתיבה ממש מעולה!

ורעיון קצת עצוב אבל טוב ביותר..

דווקא לפי דעתי יש כל הזמן את ההבנה שאמונה ילדה גדולה[לא מצאתי מה שאמרה תירא-אל]

אותי אישית השארת במתח..

מצפה-

מכורה..

י' באב תשס"ז, 11:42
בתאל! י רעות הראבן י

 אף פעם לא ידעתי שאת כותבת כל כך יפה !!!!!!!!!!!!!!!!!1

תמשיכי.................

י' באב תשס"ז, 12:46
כתיבה מעולה, היה שווה לחכות י יערות לוריין י
בס"ד
מה שאני מצפה זה לשמוע את הצד של העדות, אם תהיה כזו
למרות שגם אני כמו לא מעט בגילי היו שם.
לקבוצה שאני הייתי בה לא היה ניצול או ניצולת שואה שליוו
 
תודה על הסיפור.
ה' בסיוון תש"ע, 12:06
מאד יפה!! י רק שמחה י    הודעה אחרונה
יש כמה נקודות לשיפור (לטעמי)
-"היא פתחה בעדינות את השקית ואז בעדינות רבה פתחה את המעטפה" לדעתי צריך לכתוב "ואז בעדיות רבה יותר פתחה את המעטפה" או "וביתר עדינות".
-כתבת "לא כאותה אהבה אלא כאות שנאה" יש ה' מיותרת כנראה יצא לך בטעות...
-ולפי דעתי הפגישה עם ידידיה יותר מדי מהירה. לא ישר מתחילים לדבר כאילו הם חברים שנים- זה ממש עניין של טעם...
אבל למרות הכל ממש יפה!!!!!