חוקי המתמטיקה

הניחו לה, פשוט הניחו.
תנו לה פשוט להיות
היא. בלי יותר מידי.

בשיעורי מתמטיקה גילו לה את תחום ההגדרה.
אך לה אין תחום הגדרה, מותר לה תמיד להיות אפס,
או פחות מאפס או חצי או יותר,
ואפילו
בריבוע.
כבר שכחו מזמן שהיא זה לא פונקציה,  לא יורדת ולא עולה.
אין צורך לחקור אותה,
לגזור אותה,
לבודד אותה במשוואה בעלת שני אגפים,
לנסות להשוות לאחרים.
ולפעמים גם מותר שיצא תרגיל
ללא פיתרון.
לא, זאת לא טעות
ולא, אין צורך לבדוק שוב את כל הדרך
פשוט,
אין
פיתרון.
וזה יהיה בסדר. (ואם תירצו אפילו את הניקוד תקבלו)

ולא כל דבר חייבים לבדוק במחשבון, ישנם דברים שניתן לחשוב עליהם לבד,
כי כמה כבר קשה יכול להיות חישוב של אחד ועוד אחד?
כן, כמה כבר קשה יכול להיות לחשב, הבעת פנים פלוס דמעה קטנה אחת?
ואיך זה שפתאום כולם רוצה לשרטט אותה, סקיצה ראשונית ,שנייה, שלישית
על דף משובץ ומלא מסגרות
מנסים לשרטט, שיצא בדיוק כמו שצריך, לפי כל החוקים, בין הצירים.
שידיה לא ימצאו עצמן נוגעות בציר, המפריד בינה לבין
החופש.

ואם היא פחות מאפס אז היא
עצובה
ואם היא יותר אז היא
צוחקת.
(כן, גם לה מותר להיות לפעמים
מרחפת).

פתאום כולם משרטטים אותה.
בתוך מערכת צירים שלימה ומלאת תנאים לקיום.
בין אין סוף מספרים איבדה עצמה, בין מספרים חיוביים,
לבין שליליים (כל כך הרבה שליליים),
בין הגדולים ביותר לקטנים ביותר.
מטפסת לה בין סדרות חשבוניות להנדסיות, מנסה לדלג בצורה מעריכית,
מסודרת ללא כל בעיה, בין גידול מעריכי עצום, לדעיכה מעריכית עוד יותר.
דעיכה שרק דועכת ודועכת ומורידה אותה עד לשם, עד לאן שאין יותר יכולת לרדת.
אפילו בדף המשובץ ההוא, המלא מסגרות, וריבועים קטנים שמנסים להכיל את כל החוקים. אין יותר מקום,
בשבילה.

את כל חוקי המתמטיקה היא מצליחה להבין דווקא עכשיו אחרי
הבגרות,
את חוקי המתמטיקה שלה.

הניחו לה, פשוט הניחו.
תנו לה פשוט להיות,
היא.