בס"ד, מוצאי יום הכיפורים תשס"ח
פִּתְחוּ לִי פֶּתַח איתמר ליברמן, בית אל
יש כל כך הרבה כאלו, אבל אי אפשר להספיק את כולן. הן נקראות בדרכי כל הזמן, בחיי היום יום שלי, ואני לפעמים מתעלם, ולפעמים זוכה בהן, בהתאם לחשק ולמצב הרוח שלי. בדרך כלל הן מבקשות שאזכה בהן אבל אני שולל אותן, כך בלי סיבה, ויש שאני משקיע כוחות לעשותן, בתנאי שאני "מריץ" אותן הכי מהר שניתן. אני משתדל כמובן לא לעשות את אותן אלה שאסור לעשות אותן, אבל גם לידיהן אני נופל. יש הרבה מצבים בהם אני מסוגל לעשות אותן, אבל הן בורחות לי מבין הרגליים, וזה גורם לי אי נעימות ותחושת עצבות. מה אני אעשה?! הן כל הזמן מבקשות ומתחננות שלא אשיבן ריקם, ואני, מה לעשות, לא מסוגל לעשות את כולן. באמת שזה לא נעים לי להתנהג בצורה כזאת כלפיהן, אבל אין לי די כוחות ומוטיבציה, ואני לא עקבי. כולן באמת נדיבות, מציעות שכר הגון וראוי, אולם כסף זה לא הכל בחיים. פעם, כשהייתי צעיר, עוד הקפדתי עליהן, אבל היום, אני אדם מבוגר ואיש קריירה מצליח. אתמול, למשל, בדיוק שהייתי בלחץ לקראת פגישה חשובה, אחת מהן הופיעה, הייתי צריך להעביר זקנה את הכביש. היום בבוקר, אחרי שבלילה לא הצלחתי לישון, הופיעה עוד אחת, ממש 'על הבוקר' בשירותים, בפינת נטילת הידיים. מה אני אגיד, זה באמת קשה. על הבוקר לעשות אותה, ועוד בצורה מסובכת, אין לי כוח וחשק. ולא לדבר על מה שהיה רק לפני שעה, שאחת מהן, שאסור בכלל להתקרב אליה, הופיעה ככה פתאום, כשנאלצתי לאכול במסעדה לא כשרה, רחמנא לצלן. אין לי משהו נגדן, אבל הן ביקשו שאעשה אותן לאורך כל היום, מדי יום ביומו, אבל אני נורא עסוק: עבודה, קריירה, נסיעות, בילויים. הימים הנוראים, ראש השנה, סליחות, יום הכיפורים, כולם חלפו, ואני, חסר אונים. הבטחתי לעצמי שמעתה ואילך אעשה את כולן, מין הקלות שבהן ועד לחמורות, ולא אתרשל. אבל נשברתי כבר בהתחלה, כשביקשו ממני להשלים מניין, ואני מרוב עומס ולחץ, סירבתי בתוקף ורצתי אל הלקוחות שלי, ופספסתי את ההזדמנות לזכות בה, אוף, זו באמת משימה קשה. מה עושים? זעקתי לכל עבר, אני מיואש. ... "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם....". נזכרתי במשפט מהילדות, ששמעתי הרבה מפיו של מחנך הכתה בבית הספר בו למדתי. משום מה הוא כל מתאים למצב בו אני נמצא כעת. איך המחנך ההוא, מהעבר הרחוק, ידע להטמיע בנו את המשפט הזה שכל כך שייך ומתאים עכשיו. חשתי שלווה גדולה. מכאן ואילך, למרות שסירבתי לרוב ההצעות שלהן, אבל לאחת לפחות, באופן קבוע, לא סירבתי ועשיתי אותה כראוי. פתאום התאהבתי באחת, ובעוד אחת, ממש אהבה עצומה שבקעה מתוך הלב. נפתח בפניי עולם מדהים, מיוחד, מלא עוצמות, והכל בזכותן- בזכות המצוות.
תגובות
בשורה החמישית: השאלה צריכה להיות בלשון עתיד: מה אני אעשה? ולא: מה אני יעשה?!
המשפט האחרון הזכיר לי את הסיפור על אותו האיש שהלך לישון ומתחת לראשו נוצה אחת. בבוקר קם כולו כואב... הוא אמר: איך אנשים יכולים לישון כל לילה על הרבה נוצות? זה בכלל לא נוח! כך גם המצוות, מצווה אחת היא נטל וקשה לקיימה אבל כל המכלול ביחד יפה ומוסיף הרבה אור לחיים.