ילדה שלי.
כשילדתי אותך אז, לפני 4 שנים, לא ציפיתי שכך יהיה.
רציתי להביא אותך לתוך מציאות ורודה, לתוך עולם טוב.. לאפשר לך לגדול ולהתפתח בצורה נורמלית, שקטה, שלווה...
רציתי שתהיי מאושרת, שתהיה לך ילדות עליזה.. שתוכלי לגדול ולפרוח ולהמשיך הלאה, בשמחה...
לא ציפיתי שהמלחמה הארורה הזו תימשך. לא ציפיתי שהפיגועים ימשיכו להיות שיגרת חיינו. חשבתי שזה זמני, שהנה אוטוטו זה נגמר...
אני נדהמת כל פעם מחדש בשומעי אותך שוזרת במשחקייך את המילה 'פיגוע'.
אני נדהמת לראותך מגוננת על בובותייך מפני ערבים.
והכי אני נדהמת שאת בטוחה שחיילי צה"ל הם הגרועים שבאויבים.
אני מקנאה בך. איך בתמימות ילדותית את מתייחסת למציאות. כאילו זוהי הנורמה. את לא מבחינה בעיוות שבדבר, בחוסר הגיוניות. בטוחה שככה זה וזהו. כי פשוט נולדת לתוך זה. ואני רוצה ללמוד ממך. להתייחס כמוך אל הדברים, כמו ילדה קטנה...
אני מסוקרנת לדעת איך בשאר אומות העולם ילדים בני גילך משחקים. האם גם להם יש שיגרת חיים כזו כואבת ולא מציאותית?!
ילדה שלי.
כל-כך קשה לי לחייך אלייך, בעוד שבחדשות נשמעים דברים נוראיים.
רק עכשיו שמענו על הטילים בצפון שהערבים יורים.
לא יכולתי שלא לצעוק- 'מלחמה!!!' ואת בתמימותך החזרת לי- 'לא רוצה מלחמה'...
אבל כאילו שמישהו בכלל שואל אותנו.
לא רציתי בכלל שתדעי על מה שקורה שם. על מה שקורה כאן. כאן בארצנו הקטנטונת. אבל אי אפשר שלא תדעי. את חיה בינינו, המבוגרים, ואנחנו נראים לחוצים, מפוחדים.
ואסור לנו! אני יודעת שאסור לנו להישבר לידך ילדה. בשבילך, למען ביטחונך הנפשי, אנחנו צריכים לשחק אותה חזקים, בלתי מנוצחים. וזה כל-כך קשה.
אני רוצה שתמשיכי לגדול, ילדה. שלא תהפכי לי לבוגרת בטרם עת. שילדותך תמשיך לעבור עלייך בנעימים, שתוכלי להתרפק עליה בעוד כמה שנים, כאשר תגדלי ותביני שהחיים לא ממש סוגים בשושנים.
אני כל כך רוצה... ולמענך, ילדה שלי, אני אעשה הכל.
ממני האוהבת אותך יותר מכל,
אמא.
תגובהתגובות