אחרי תקופה ארוכה שהחממה שלי היתה יבשה (מה לעשות, שנת שמיטה =)) וגם המחברת, כתבתי משהו.
נכתב במסגרת סדנת כתיבה יוצרת לחנוכה, בה המשימה היתה להביט בנר כשהחדר מוחשך, ולכתוב אסוסיאציות. פעילות מומלצת לחנוכה!
אני מתבוננת בשלהבת המרצדת שמולי. המחשבה הראשונית שעולה בי זה מוות. נר זיכרון. נר נשמה.
הצל שמפילה הלהבה נראה מאיים. מזכיר לי תקופות אפילות. תקופות שחורות עם הרבה דיכאון.
תקופות של שכול, של אובדן. של אובדן עצמי.
אני לא נותנת למחשבות הללו להמשיך להתהלך בתוכי.
אני שוב מביטה בשלהבת, ואני רואה משהו אחר.
אני יודעת, אני יודעת שזה מאחורי. היום ההסתכלות שלי שונה.
באותה שלהבת ממש אני רואה פתאום את האור הגדול, אור שיכול להאיר גם את החושך הכי כבד.
תגובהתגובות