עקבות

בעזהשי"ת!

מדהים ממש!

את יודעת כמה אני מתחברת למה שכתבת..

וחמאתי ממש ממה שאמרת לגבי השיר באולפנה..

אשרייך ממש,

נראה לי שעדיף שאני אגיד לך דברים בע"פ.. מאשר לעוות את זה בכתב.

בס"ד לק"י

אגב, שניהם למדו בישיבת מקור חיים. אמרו לי חברים שבקרוב (ימים או שבועות) יועלה לאתר של ישיבת מקו"ח קובץ עם שיחות לזכרם שנאמרו בישיבה.

כתובת האתר (קישור שלישי בגוגל על החיפוש "ישיבת מקור חיים"):

בס"ד

הסבר לשיר:
"והיו הקוצים
אשר היו למרגלותייך
עומדים כפופים
מעלייך."

הם מאוד אהבו לטייל. כל היום הם "חרשו" את הארץ מכל הצדדים. במהלך המסלולים שלהם הם דרכו -מדרך הטבע- על קוצים. הם היו מעליהם. עכשיו, כשהגוף בקבר, הקוצים הקטנטנים האלה, מעליהם.

"והיו הדשאים
אשר עליהם הילכת
ספוגים ומלאים
בדמך."

כמו בבית הקודם, חוזר כאן העניין של הטיולים. הם נרצחו כשטיילו. על אם הדרך. על הדשא של נהר תלם. הדשא הזה, שהם כ"כ השתובבו עליו, ואהבו אותו, כעת הדשא הזה מרווה מן הדם שלהם, שנשפך עליו. אומרים שדשא שנשפך עליו דם, הדשן שלו יהיה טוב יותר. עשיר יותר. יש כאן רמז לכך שלמרות שהם כבר לא איתנו, הקרבן שלהם לא היה לשווא. 

"והיה האוויר
מלא בצחוקך, אהבתך.
כעת יתום
ממך"

באה פה לידי ביטוי הדומיננטיות שלהם. כל הזמן שהם היו בסביבה היה "צחוקים" עם החבר'ה. היו מספרים בדיחות, פאדיחות, חוויות מטיולים. האוויר היה מועשר בניחוח שלהם. הרגשת את הנוכחות שלהם באוויר.. לא יודעת להגדיר את התחושה.
וכעת האוויר יתום. התחושה הזו התפוגגה. אין יותר צחוק, אין יותר אהבה. אהבת הארץ, אהבת העם, אהבת התורה.

"והיו החולות
טובעים בעקב רגלייך.
כעת אתה טבוע
בתוכם"

הבית הזה מתייחס לגוש קטיף. עזה. דוד ואחיקם שירתו ביחידות מובחרות. היו מן הנאמנים ביותר לצה"ל. אך בתקופת הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון הם התייצבו שם.
בחבל עזה יש חול רך. זהוב. וכהולכים על החול, ליד הים, נשאר סימן של טביעת כף הרגל. הם טבעו שם, בגוש, את מלוא אהבתם לארץ.
ועכשיו, החול הזה, אותו חול, אסף אותם אל חיקו. יש פה אנלוגיה ניגודית. אבל תחושה גם של סגירת מעגל. ככה אני מרגישה. 

אגב, כתבתי שם "רגליך", ולא "נעלייך".
נעל זה משהו ארעי. ש"מולבש" על הרגל. אפשר לשים ולהסיר. זה לא משהו קבוע ונצחי.
ואילו רגל זה משהו קבוע. משהו מחובר לאדם. אי אפשר להנתתק ממנו.
האהבה העצומה הזו לארץ, הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותם.

ניסיתי בשיר להקיף את אישיותם של דוד ואחיקם, ה' יקום דמם. אע"פ שזה לא אפשרי, בשיר כ"כ קצר..
להתייחס לענוונותם, לאהבתם לארץ, מסירותם, הדומיננטיות שבהם.

אפקטיים ספרותיים:
אנאפורה בראשי הבתים-  "והיו", "והיה". תחושה של סוף. של משהו שלעולם לא יהיה כפי שהיה. תחושה געגעוע, כמיהה אינסופית. "שירת קינה".
מצלול האות ב' בבית האחרון- ב'. ברררררררררר.. קר. חושך. לא רואים את האור.
בנתיים.


תודה על התגובות.

שנזכה לכתוב באירועים משמחים יותר...