בס"ד
השמיים כל-כך גדולים, ואני כל-כך קטנה. הגשם כזה כבד ואני כזאת קלה. וקר לי כאן בחוץ, לבד.
תמיד כשקר לי, כשקר לי בפנים זאת-אומרת, כשכל החורף הזה נכנס לי עמוק ללב, משתלט לי על הרגשות: מותיר אותי קצת
עצובה וקצת בודדה ובעיקר חסרה- אז אני חושבת עלייך. איפה שהוא במקום לא-מלוטש בתוכי חצובות פנייך, הדומות לגמרי
לפניי, ומובלטות עינייך: הירוקות החודרות, המעט מפחידות. אבל כשקר נורא, פתאום עולות עינייך למולי,למקום בו אני לא
יכולה לפספס אותן, מלאות הבעה וברק.
אנחנו בני- אדם שונים, מאי, את יודעת את זה אפילו יותר טוב ממני. אני בטוחה שהשתנת מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך.
בטח פנייך התחדדו, בטח מבטך התלכלך, בטח שפתייך תפחו. בפעם האחרונה שראיתי אותך, כבר לא היינו דומות כל-כך.
שיערך היה צבוע לאדום, ככה שרק לי נשאר שיער בצבע דבש. והאוזניים שלך היו מחוררות מכל כיוון, כך שהאוניים הקטנות
שלנו כבר לא היו דומות. ואת האף שלך קישט נזם, נקודה קטנה ואסורה, ואפי שלי נותר שלם ומנומש כשהיה. ובגדייך היו
קצרים מידי וצמודים מידי, והמכנסיים היו ארוכות מידי, והכל היה אחרת. אני זוכרת אותך יפה ומתריסה, ועוצמתית. תמיד
עוצמתית. זוכרת את התמונות התלויות לאמא מעל הפסנתר? היא עוד לא החליפה אותן. זוכרת את האחת בשורה הראשונה
מימין? שתי ילדות; העתק המדוייק האחת של השניה. אותם נעליים, אותם בגדים, אותן לחיים סמוקות. בתמונה ההיא רואים
אותי, עם עניים גדולות וכחולות יושבת לידך, עם החיוך האדיר. השיער שלי אסוף בגומיה כתומה, ומהשיער שלך משתלשלת
בחוסר-סדר גומייה כחולה.
מאי, תמיד כשאני חושבת עלינו, על פעם, אני חושבת על הגננת נעמי. נדמה לי שהיא הייתה הגננת שלנו בערך בגן-חובה, אולי
קצת קודם. הייתה מסיבת חנוכה. הגננות קישטו את הגן; על הדלת הם תלו חנוכיות מקרטון שהכינו הילדים, את הקירות קישטו
נרות מבריסטולים כתומים וורודים, המנורות היו מצופות צלופן ירוק, שהאיר בירוק את כל החדר הציבעוני. אני זוכרת בברור את
ההרגשה כשנכנסו לגן, אוחזות בידה של אמא, אני מימין ואת משמאל, רועדות מהתרגשות. כשהגענו, את מייד עזבת את היד
של אמא, ונעמדת ליד הגננת נעמי, עוזרת לה לפרוס עוגיות בצלחות פלסטיק. מאוחר יותר, עמדנו בשתי שורות מסודרות למופת,
שרות את השירי חנוכה עליהם התאמנו כל-כך הרבה יחד. החזקנו ידיים, מהנהנות באישור אחת לשניה תוך כדי שירה; כשנעמי
הגננת בקשה ממך לשיר ברמקול. את, קורנת מאושר, מועדת מגודל המעמד, נעמדת מול הרמקול שהונמך למענך, ושרת בקול
בוטח וצלול את כל השירים. הסתכלת קדימה, ולא הבטת לאחור לרגע, למקום בו הייתי אני. דומעת מרוב אכזבה, עיוורת מרוב
קנאה, פרשתי מהשורה ופסעתי לכיוון האימהות. אמא עטפה אותי בזרועותיה, מוחה את דמעותי, מנענעת אותי לקצב שירתך.
ואת לא ראית, את לא שמת לב.
תמיד היית בטוחה בעצמך, וכל-כך עצמאית. תמיד היית זו שהיגנה עלי, זאת שיודעת הכל. תמיד היית הילדה הדעתנית,
הקובעת לעצמה את מסלול חיי וחייה. תמיד היית החזקה יותר מבין שנינו, העוצמתית יותר, המתוחכמת יותר. אני הייתי הילדה
הטובה והמסודרת בעלת העניים הכחולות והשלוות, ואת היית הילדה המבריקה ומוערכת בעלת העניים הירוקות והחודרות.
אני לא אשכח את היום ההוא, לג' בעומר של כיתה ו' או ז'. ישבנו כל השבט מסביב למדורה. כשראיתי אותך ואת יוני מסתודדים.
לאט לאט, בהדרגתיות שרק אני שמתי לב אליה, נשרו כמה ילדים מהמדורה. הבנתי שאת אירגנת משהו, וקמתי גם אני. ואת
באת, ולחשת לי באוזן, "גלי, שבי." וזאת הייתה פקודה. פקודה אסור להפר, לפחות היה אסור באותם ימים, כך שהתיישבתי מייד
בחזרה. התאמצתי לחזור לשיר בהתלהבות את השירי-ארץ-ישראל הנדושים, אבל כבר לא יכולתי. הרגשתי נדחקת ודחויה, ובו
בזמן ידעתי שאת עושה משהו שאסור לעשות. משהו שאת פוחדת שאני אראה או אדע ממנו. עקבתי אחריך במבטי, ורצתי
למקום מחבואיכם בדממה, קצת אחרי הסניף, מאחורי העץ. נעמדתי בשקט והבטתי. שמעתי את קולך מהדהד בתעוזה, ואת
שאר החבורה מחקה אותו, ואז סיגריה שנדלקת. ועוד אחת. ועוד אחת. ועמדתי שם, ילדה בכיתה ו' או ז', מזועוזעת. חזרתי
אחורה בצעדים כבדים.
רק אז התחלתי לקלוט שאולי את לא תמיד זאת שצודקת לגמרי, אז התחלתי לפקוח עיניים ולראות דברים שעם כל אופיי החלש
לא רציתי ולא ניסיתי לחקות. לא רציתי לקצר חצאיות, גם אם את גזרת את כל שלך. לא רציתי ללמוד לעשן, גם אם את התחלת
להיות קטר. לא רציתי לדעת להבדיל בין סוגי סמים, ולא רציתי שיעיפו אותי מהאולפנה הדוסית שלנו כי תפסו אותי שיכורה בפאב.
תמיד היית זאת שהקדמת בכמה צעדים. היית קובעת בשבט את האופנות, היית קובעת מה עושים, היית קובעת מה אסור ומה
מותר, היית קובעת את קצב איבוד התמימות. ומאי, נאבדתי בתוך כל זה. היית כל-כך קרובה אלי, וכל-כך רחוקה. כל-כך מקרבת,
וכל-כך מרחיקה. היו רגעים בהם היינו אחת של השניה בלי מחיצות של מעמד חברתי וסטיגמות, אלא רק אני ואת: שתי אחיות
שנולדו באותו יום, באותה שעה, עם עיניים שונות.
אני זוכרת לילה אחד בערך שנה לפני שהלכת. נכנסת הביתה מאוחר, וישנתי. הייתי ילדה ממושמעת, עם ציונים בינוניים, ומראה
פשוט, והבעה קצת ריקה. וניכנסת לתוך החדר בסערה, עם דמעות שנשרו בכבדות על הלחיים שלך. התעוררתי מהרעש שנוצר,
וקמתי אלייך. כשראית אותי, סתורת-שינה עינייך היפות התרחבו בהקלה ובכית ובכית ובכית. ואני חיבקתי אותך, חזק, חזק. עד
שהיהלומים הכסופים הפסיקו לנשור מהמרגליות הירוקות של עינייך. היית קטנה בידיים שלי, ילדה קטנה ואבודה. ואז אפילו קצת
הבנתי אותך.
הפחיד אותי הכאב שלך, ההתרסה המיואשת שלך. הזעקה הצורחת שלך, שהייתי היחידה שקראה נכון. הפחיד אותי כשראיתי
אותך כועסת ואדישה, מסכנה ואומללה, ולא-מובנת. הפחיד אותי שכולם קראו אותך הפוך, והעיפו אותך ורמסו אותך ופגעו בך
והשפילו אותך. ראיתי את כל התהליך קורה לי מול העיניים, ולא עשיתי כלום. מה כבר יכולתי לעשות? ילדה בינונית אחת בתוך
הים הירוק והצורח של העיניים שלך. זה היה קרב לא-הוגן, אבוד מראש. ילדה דהויה שכמותי, מרוב פחד ומבוכה מהאדם הזר
שנהיית, הסתגרתי ממך. והעפתי אותך גם אני, וגם אני רמסתי אותך, ופגעתי בך, והשפלתי אותך.
ומאי, מאי שלי, אחותי שלי, אין יום שעובר בלי שאני חושבת עלייך. אין פעם אחת שאני נכנסת לחדרינו בלי לחשוב עד כמה הוא
ריק בלעדייך, עד כמה הוא חסר אותך. אין שבוע שחולף בלי שבטעות הכנתי שתי סנדביצ'ים לארוחת-עשר. הריק שהשארת
בשכבה, בשבט, בבית, בחדרינו, בתוכי, פועם וזועק כמו איבר חסר בגופי. אהובה שלי, אחות שלי, נשמה שלי. היום היום הולדת
שמונה-עשרה שלנו. גם לך קר לפעמים, זאת אומרת, בפנים? גם את מרגישה לפעמים כאילו חלק ממך נתלש? כי התאומה-
הזהה-כמעט שלך רחוקה כל-כך? גם את מרגישה שמשהו בתוכך משובש ולא חוזר למקום?
יקרה שלי, סלחי לי. אני מתכוונת לחפש אותך עכשיו. אני אמצא בסוף, את תראי. והפעם אני לא אתן לך להאבד לי יותר. אני
אחזיק בידך חזק-חזק ולא אתן לך יותר ללכת, ממני וממך ומאיתנו.
תגובות
בהצלחה, בטח כבר הבנת שאת החזקה מביניכן.
מרגש עד דמעות...
פשוט מ-ד-ה-י-ם!!!
איזה כישרון!!! נדיר....
אהבתי אהבתי אהבתי וכל מילה מיותרת... :-)