פורסם בתאריך י"ט בשבט תשס"ח, 26.1.2008
לדודי,
האמת היא שאני לא כל כך יודע איך להתחיל את המכתב הזה, או איך להמשיך אותו. אני פשוט מודע לזה, שבאופן מוזר כל כך, זה קשה לי. כאילו אין לי ממש מה להגיד. וזה כואב. כואב לחשוב על זה שאתה עזבת, ולי אין מה להגיד לך.
אני יושב עכשיו בחדרי, מול שידת העץ שלי, ומנסה לכתוב. אור הניאון מאיר את דפי המחברת ומעט מחוויר אותם. אבל הדפים ריקים, ואין לי שמץ של מושג מה להגיד. פשוט אין דיי מילים...
ואני מחייך.
אתה זוכר את היום ההוא? בשבת בצהרים? אתה דפקת בדלת ביתי באותה נקישה שלך. שלוש דפיקות רצופות, ואז שניים מהוססות יותר. אחותי סימנה לי בעיניה, כי הינה "הוא בא". ההוא עם העניים החומות הערניות והשיער השחור כלילה. או כעורב, תלוי מי היה המסתכל. פתחתי לך את הדלת, ואתה עמדת שם, על פניך חיוך העד ובעיניך הניצוץ המסויים ההוא. ´הניצוץ שלפני הסערה´ הייתי מכנה אותו בליבי. אני זוכר שסימנת לי להתקרב ולחשת לי לבוא איתך לרגע, כי יש לך עוד כמה רעיונות קטנים חדשים. ואני ידעתי, שמבחינתי, זה יגמר רע. כמו כל התוכניות ונצנוצי העניים שלך.
אני גם זוכר שבאותו לילה הלכתי לישון כשאוזניי עוד מצלצלות מצווחות אחיותיי ומקול הצחוק שלך, ושל אחי הקטן.
מאיפה באו כל הרעיונות ההם שלך? ללחוץ את ידי אחיי ואחיותיי ביד ספוגת גואש, למרוח קרם שיער על ידיות הדלתות, להניח ספרים על משקופי הדלתות ולתכנן את כל המלכודות הטיפשיות המתוחכמות שלך, שמעולם לא היה ברור מי יפגע בהם, הקורבן או או הצייד. הרי היו אינספור כאלה, מהיכן הם באו?
או שאולי עליי לשאול, בעצם, היכן הם?
"דודי שובבני" היו קוראים לך, על משקל "דני שובבני".
אבל הם לא הכירו את הסיפורים האחרים, הסיפורים על הזקנה שבקומה העליונה, הילד האוטיסט מבית מספר 12 בסוף הרחוב והספרנית הקשוחה וחשוכת הילדים מהספרייה השכונתית. בפיהם לא היית מכונה "דני שובבני", כי אם "המלאך". וגם את זה אני יודע רק בזכותך, בזכות זה סחבת אותי כל יום לבית מספר 12, שדרשת ממני לעזור לך לבקר את הספרנית בביתה(אני חושב שזאת הפעם הראשונה שנפגשתי עם פחד בכזאת עוצמה!) ושגררת אותי איתך כדי לבחור מצרכים במכולת בשביל הזקנה בקומה העליונה. מוזר שאני אומר את זה, אבל מצחיק לחשוב שאלה הם האנשים היחידים, בעצם, שבאמת הכירו אותך. ודווקא הם לא יודעים. אני משער שהחובה לספר להם זאת מוטלת על כתפיי.
איפה אתה כשצריך אותך? אתה הרי אתה ידוע, תמיד שנאתי לקחת אחריות. היא תמיד היתה בורחת לי איכשהו, ותמיד הייתי מסיים אשם. אבל אתה הכרת אותי, והיית עוזר לי, בסתר, בלי שאנשים ידעו. אם זה היה תפקיד בהצגה שהטילו עליי ואם זה(כן כן!) שיעורים באמונה, שאין לי מושג למה דווקא אותם הייתי טורח לעשות.
אני יושב בחדר ומחייך. מאז אתו היום, לא בכיתי אפילו פעם אחת. גם כשכמה ימים אחרי כן נפלתי ושברתי את היד, אף דמעה לא הרטיבה את לחי.
אני זוכר את אותו הרגע, כשאימי הודיע לי על... לכתך. התמונות צרובות במוחי ככתובת , שחורות וכואבות. אני זוכר שכולם חשבו שאני משוגע, חסר לב ושקרן. אני זוכר עוד יותר את עניי הוריי ואחיי התמהות. בכל טקס ההלוייה לא העלתי אף טיפת דמעה. אפילו כשאחותי הגדולה, שכל כך אהבת לשגע אותה, פרצה בבכי מעל קברך. עיניי נותרו יבשות. גם כשכולם עזבו, ואני סרבתי לעזוב. נותרתי שם לבד, דומם. ישבתי והסתכלתי בקבר שלך, בגוש האבן הקר שעכשיו אתה הוא, נח לעולמים.
אבל אני לא כל כך חושב שקלטתי מה באמת קרה.
הימים שאחרי קצת מטושטשים לי, אני זוכר רק שברי תמונות. לחשושים ונעיצות מבט במסדרונות, מורים כועסים, סילוקים ושיטוטים חסרי כל תכלית ברחובות.
וליד כל אלה, עץ ערום מעלים וקבר טרי.
אני זוכר גם תמונות אחרות, תמונות שלא שייכות רק לך. אני זוכר חדר גדול וחנוק, ולוח גירים ירוק. אני זוכר אותנו, כל הילדים, יושבים במעגל, ועונים על שאלות. מעולם לא הייתי באמת טוב במשחקים האלה, ואתה יודע את זה. תמיד כשמגיע תורי לענות אני מתחיל להתבלבל ולהתפתל סביב עצמי. אבל השאלה בתמונה הזאת היתה דווקא פשוטה.
"מיהו החבר הכי טוב שלך?".
ואני לא ידעתי את התשובה. ולא עניתי. כי היו הרבה, וגם אם חלפת במחשבתי, ואני באמת יכול להבטיח שאכן חלפת, זה היה במעורפל. ושאר חלקי ליבי, החלקים שלא היו שלך, דרשו את שלהם.
אני מודה, הייתי כפוי טובה.
אך עכשיו הכל שונה. אני משער שתוכל לסלוח לי. שאתה כבר סולח לי, בעצם.
אז אני אומר את זה כאן ועכשיו.
אתה החבר הכי טוב שלי.
ותמיד תשאר כזה.
דודי,
ידעת שדמעות הן מלוחות?
תגובות
השובב, המלאך...
אבל הסוף- מוסיף המון. מראה שעכשיו הוא כן בוכה.