משפטים.

בס"ד



אתה בטח זוכר אותי; זוכר אותי רישמית, מאיימת ונוקשה, זוכר אותי מאובנת בתוך הכסא הניצחי שלי, עם חיוך מאולץ.
לא ידעת כמה אני רועדת, תלושה, קפואה בתוך המשרד המחומם שלי, כמה מצנן אותי הקפה החם שקניתי במכונה.
כשנכנסת אלי, הדבר הראשון שראיתי היו עניים. עניים גדולות, עוצמתיות. עניים חומות, טהורות, כנועות. היה בהן מבע של אור חזק שנכבה. אור עצום בכוחו, אור שמרוב אדירותו, גם כשהוא מכובה ממגר את החשכה. כשנכנסת, המסת בי משהו שהיה מאובן עד אז. זה התחיל מהשקע של הצוואר, אני חושבת. מין נקודה כזאת של חום, של אנושיות, שהולכת ומתפשטת בי- כמו אש מאופקת, שמחממת; מלחכת את כל הנימים המדוכאים, והתאים הרדומים בתוכי ומחיה אותם: מעוררת בהם דקירות קטנות בתוך כל החמימות הזאת, מחטים קטנים של מצפון, טביעות קטנות של אנושיות הגונה.
התיישבת מולי, אז, באותה פגישה ראשונית. מותח את אצבעות הידיים בחוסר נוחות, מביט סביב עם העניים הטהורות שלך. וכבר אז נטעת בי את ההרגשה שאני צריכה להגן על העניים הענקיות האלו, שלא יתלכלכו בפחם האכזרי של החיים, לדאוג שלא ישרטו במכרה הטינופת האנושית. ככל שהבטתי יותר לתוך העניים הענקיות האלה, התחזקה בי התחושה של המחטים שדוקרים אותי מתוך כל החום השופע הזה, ופתאום כאב לי להסתכל לתוך ים טוב-הלב הזה, כאילו ההשוואה בין הניקיון הפנימי הזה, לעומת הפנימיות שלי יוצא לרעתי.
השפלתי מבט תקיף לכיוון כתב האישום, "הנאשם מואשם בכניסה לשטח צבאי סגור, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, השלכת אבנים, נורות-צבע ואבנים לעבר כוחות המשטרה", החזרתי בכוח את מבטי לעיניך.
הבנתי.
הוא בטח מהילדים המוזנחים האלה, המתנחלים, הנוער-גבעות המופרע הזה.
העניים שלך, שגרמו לי לאי-נוחות פנימית, הכעיסו אותי פתאום. הדקירות העמומות של יסורי-המצפון הלא-ממוקדים התחזקו לאט-לאט, דופקים בכאב שדקר הרבה יותר ממה שהסכמתי להודות בפני עצמי. וכשהמבט שלך תלוי בריפיון בשלי, הרגשתי ערומה למולך, למול עיני השה המלאות שלמות שלך.
שאלתי אותך את השאלות שהייתי צריכה לשאול אותך, מתוך כל תוקף תפקידי הנוקשה. ואתה ענית לי, עם מבט מעט מושפל, עם מין כניעה של מנצחים, וחיוך של כוח מוסווה תלוי לך בזוויות העיניים, והתשובות שלך היו כל-כך הדבר הנכון לענות, כאילו ידעת מה יוציא אותך הכי טוב אצלי, במין אילוץ מתוחכם. אז סיכמתי בדיוק את מה שאמרת לי, לא מטה את גורלך לא לחיוב ולא לשלילה. וכשלאחר כמה ימים, שאלו אותי בבית המשפט מה הרושם שלי עליך, ומה דעתי. ורקדו בתוכי העניים הנקיות שלך, הבהוקות בטהרה, ורקדו יחד איתן הכניעה המנצחת שלך, ולא הצלחתי לנסח את התרשמותי. כי זה לא היה רושם, מה שדמותך הטילה עלי, זה היה משהו חזק הרבה יותר. כי האמת שהצגת בפניי הייתה כל-כך שלמה, חשופה בגדלות שלה, ערומה בבעירה נטולת-האינטרסים שלה. ומול כל ים האמת הזאת, כל השקר והעמדות הפנים, ומה שהייתי ומה שלא הייתי ורציתי להיות, וכל הקידומי-מעמד המלוכלכים שלי, וכל ההתעסקות המתמדת הזאת בדברים פרטיים וקטנים- הכל נמס בתוכי. כי לא היית עוד ילד פלילי ומסוכן, אלא נער שמטרותיו ברורות, מישהו עם יעוד מסוים, שליחות מנוסחת. והשקע הקטן בצוואר שלי התחמם מהאמת האדירה הזאת, ומחטים קטנים של שלמות חדרו לעורי, פוגעות בחומם בכול הכפור ששרר אצלי, מעורר כאב, כי ככה זה כשמשהו חוזר ומקבל תחושה, מתעורר פתאום.
וכל הסטיגמות שניסיתי לעורר בתוכי למול העניים שלך, לא פגעו במקום הנכון, לא השפיעו מספיק. וכשישבתי שם, בבית המשפט לנוער בו הייתי פעמים כה רבות, נדקרתי ונדקרתי מתוך החליפה המחוייטת והרשמית שלי, ופתאום פרץ ממני בזרם חזק וחסר-שליטה; כמה שאתה ילד חלש, שמובל בעיניים עצומות אחרי ההמון, ושצריך לרחם עליך כי זה רק האופי החלש שלך, והלחץ החברתי, והלגיטימציה שניתנת מהרבנים שלכם, ושיקלו עליך, כי אתה מבולבל; וכשגמרתי התישבתי, קצת מתנשפת. הרגשתי שקופה, הרגשתי מרוקנת, כאילו חשפתי לכולם את הכיעור שלי, כאילו הנשמה המזוהמת שלי התחלקה לשניים באופן שווה ונפתחה, מוצגת לכולם לראווה, על כל אנוכיותה.
כשנגמר החלק הראשון של המשפט, וכולם יצאו החוצה, מהרתי לאסוף את חפצי ולצאת. רק לברוח מכאן, מהמקום בו ראו אותי במצבי העלוב ביותר, הקטן ביותר, החצוי ביותר--
ואז נתקלתי שוב בעניים האלה שלך. לא היה בהם כעס, גם לא אכזבה, רק אישור לקטנות שלי, רק אישור לחוסר-התוקף של המערכת. ונגשת אלי אז, ולחשת לי, ואולי זאת אפילו לא הייתה לחישה אלא מה שהעניים שלך צעקו לי; את החוסר-יכולת שלי להתמודד עם אמת, עם דברים שהם לא תרגלים ערמומיים של עורכי-דין, אלא דבר טהור ואמיתי, עם אנשים אנושיים וחמים ואוהבים, והרגשתי פתאום כל-כך נבזית, כי בכלל לא האמנתי בכל מה שנאמתי שם, בבית-המשפט, וכי זה הכל היה כדי להגן עלי מפני המשפט שנעשה בתוכי, שחרץ ביני לבינך. וידעתי שניצחת אותי, ניצחת אותי בשתי המערכות, בשתי הקרבות הסוערים; גם בזה שהתרחש כרגע במערכת המשפטית של מדינת ישראל, כי האמת שלך לא תכובה בלי קשר לפסק הדין הסופי, ובעיקר בזה שהתנהל בתוכי, במשפט אותי אני ניהלתי: שם עמד השקר המכוער שלי, צבוע בקליפה דקה של דרך החיים, נוצצת בזיוף, למול האמת המחוספסת הטהורה שלך.

אתה בטח לא מבין את הגילוי לב הזה, בהחלט תמוה שקצינת המבחן הנוקשה שלך משתפכת ככה, אבל הרי בסוף כל משפט חייבים להגיש פסק דין.