בס"ד
משנכנס אדר מרבים בשמחה.
הגמ' בתענית והלכה פסוקה ברי"ף וברא"ש (השולחן ערוך פוסק אך ורק משנכנס אב ממעטים בשמחה) "משנכנס אדר מרבים בשמחה" וצריך עיון מה עניין שמחה באדר ומה היחוד של חודש אדר שדווקא אז יש הלכה להרבות בשמחה?
ההלכה הזו מכוונת להרביית שמחה, הגדלתה וריבוייה עד ההגעה לשיא החודש שהוא פורים ולכן כדי לענות על השאלה הראשונה צריך לענות קודם על שתי שאלות אחרות
מהי שמחה ומהי מהות חג הפורים (שהיא מהווית שיא השמחה)?
אדר - בספר מחנה אפרים מובא שם ששם החודש אדר רמז א דר שמייחדים אלופו של עולם עם דר השכינה, רב צדוק אומר שמשרה שכינתו עם תחתונים.
מהי השמחה?
ראה דברים פרק כח פס' טו' עד מז' "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה"
צריך לשאול באמת מגיעים לנו כל התלאות המוזכרות בפסוקים, בגלל שלא עבדנו את ה' בשמחה? ועוד מה זה השמחה הזו, ליצנות, ציניות ירידות אחד על השני? הדברים האלה פשוט שזה לא יהיה כי הרי הם אסורים בתכלית האיסור "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה" אז מה זו השמחה הזו?
המהר"ל בחידושי אגדות אומר כך:
"כי השמחה היא שמוציאה אל הפועל, ואם האדם אינו עוסק בתורה והוא יושב דומם זה מפני שהאדם בכח ולא בפועל. אבל בעת השמחה כל אדם בפועל כי זה עניין השמחה מוציאה נפש האדם לפועל". כאן אנו רואים בעצם שהשמחה היא גילוי הכח בפועל, הנשמה בגוף וכו' אבל עדיין נשארנו קצת ערטילאיים כיוון שמה זה אומר גילוי הכח בפועל או לחילופין הנשמה בגוף.
מהי הנשמה?
הנשמה מסמלת את הייעוד שלנו בעולם, את הסיבה לכך נבראנו אז כשאדם בשמחה זה
בעצם מורה שהוא עושה את הייעוד שלו בעולם (כמובן לכל אדם יש ייעוד שונה אבל
כולם מתכללים באמירה איך אני עושה טוב לכלל המציאות).
כשאנו רואים בפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" אנחנו לא רואים חוסר עבודת ה' אלא עבודת ה' שלא בשמחה, אפשר לומר שזו עבודת ה' ללא קשר ליעוד, חשיבה קלוקלת האומרת שהיעוד בעסק דברים גשמיים-אנושיים הוא לא עבודת ה'. זה גורם
לצמצום כוחות החיים ולעצבות, חיים בעצבות אלו החיים הכי נוראיים שקיימים עלי אדמות. עבודת ה' ללא שמחה זה ניכור עבודת ה' מהעולם הזה עבודת ה' כחוקים חסרי מהות.
השמחה היא בעצם גילוי הנשמה שהיא הכח העליון בגוף התחתון וכך מובן מה הקשר בין השמחה לאדר.
נותר לנו לברר מה זה להרבות בשמחה ולמה דווקא לפורים?
מהות פורים
הגמ' בחולין "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר פני..." אנחנו בפורים מגלים בעצם שאין דבר כזה שהקב"ה לא משגיח בעולמו. אלא הוא מכוון הכל ולאו דווקא על ידי ניסים
אלא בהשגחה נסתרת בדרך הטבע שזה שאנחנו קמים כל יום זה נס מהקב"ה וזה שיש לנו
אוכל זה גם כן נס.
הגילוי הזה שורשו יותר עליון ונסתר מנס גלוי וזה דומה לדברי הרב קוק זצ"ל באורות
התחיה שהקודש הנמצא בחול יותר גדול מהקודש שבקודש. והקודש שבחול והשגחת ה'
בעצם מזכירים לנו את מה שהסברנו על השמחה שזה גילוי ה' בבריאה. ואנו רואים את זה
על כל מה שקרה בפורים לא רק שהם גילו את הסתר פניו של הקב"ה--. ועוד גילוי של
שמחה זה שקיבלו מרצון את התורה, שבעצם ללא שום דופי והתעלו אל ייעודם, וזו
שמחה.
במנהגים אנו רואים מצווה לשתות עד דלא ידע מה הכוונה עד שנבין שהכל בהשגחת ה'
ית' ולא רק זה להראות שכשעם ישראל שותה הוא עושה דברים קדושים ולא הבלים,
שבעצם עם ישראל יודע לקדש את החומר. וכפי שאמרנו היעוד הכללי שלנו הוא איך אני
יכול להטיב וזה מתגלה במתנות לאביונים. אחדות ישראל שמופיעה בנתינת משלוח מנות
איש לרעהו.
נשארה השאלה איך מרבים בשמחה?
זה בעצם מרבים בעשיית הייעוד שלנו וגם לפעמים טוב להשתמש באופנים שהשמחה
מתגלת, צחוק, מילתא דבדיחותא, שירה והעיקר בלי ציניות. שיא השמחה מתגלה בעצם במציאות שהאדם הוא ישר כשהוא רוצה אך ורק מה שהקב"ה רוצה ממנו ובעצם אנחנו
רואים שאין סוף לשמחה ולעומקה.
תגובות
הדברים כתובים בשמחה.
יש לשים לב שהשנה נוסף לנו אדר א', ויש עוד סיבות עמוקות יותר לשמחה.
בשמחות.....