כשהכותל בוכה...

בס"ד

ביום חמישי בערב, אור לראש חודש אדר ב',

השקיף הכותל מטה אל עבר הרחבה ההומה,

ודמעות זלגו מעיניו הסלעיות, החזקות.

הרבה ראו עיניים אלו,שרפות וצרחות,

עינויים ושבירות, אך כזאת?

כזאת עוד לא ראו עיניים אלו.

תמיד ראו בין הצרחות, בין השרפות,

את הגאווה, האמונה, הרצון להלחם,

אבל הפעם הן לא ראו זאת כמעט.

רוב האנשים שנהרו הפעם אל הכותל,

לא היו שבורים גופנית,מלאי דם,

הם היו הרבה יותר גרועים.

אף על פי שהתכחשו לזאת,

הם היו שבורים רוחנית,

אובדי עצות, מובסים.

הם באו אל הכותל כי זה חשוב,

חשוב להתפלל אל אבא שבשמים,

שיציל אותם, שיתן בינה במנהיגיהם.

אך צריך לדעת הרבה יותר מזה,

צריך לשנות תפיסת חיים שלמה,

חינוך של דורות, לפקוח את העיניים.

לדעת שבמכה אחת לא מאלפים,

לדעת שזה שאתה יודע זאת,

לא אומר ששכניך יודעים זאת.

לדעת להפסיק להתרפס,

לדעת להשיב גמול יאה,

לא להתייאש ולהרים ידיים.

לדעת לעשות, לארגן,

לא להגיד "שהמנהיגים יעשו",

לא להתפשר, להגיד את דעותינו בגאון.

לא להיות חית מחמד של אף אחד,

להרים ראש, וגם לדעת לנגוח בו,

לדעת הרבה מעבר לתפילה.

אך הכותל, הכותל אינו יכול לדבר,

רק ממשיך ללטף בעיניו את בניו,

ומייחל בכל גופו הסלעי, לשינוי.