פורסם בתאריך ה' בניסן תשס"ח, 10.4.2008
בס"ד
לִפְעָמִים אִמָּא אוֹמֶרֶת לִי
שֶׁאֲנִי שָׁט עַל כַּנְפֵי הַדִּמְיוֹן.
כְּלוֹמַר
אֲנִי רוֹאֶה בַּחוֹשֶׁך
אֲנִי שׁוֹמֵעַ בֵּשֶׁקֶט
אֲנִי מִמַּשֵּׁשׁ אֲוִיר
אֲנִי מֵרִיחַ עִם אַף סָתוּם.
לֹא פַּעַם שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי,
הַאִם לֹא הִתְעַרְבֵּלֶה הַמְּצִיאוּת עִם הַדִּמְיוֹן
וְיַחַד הָפְכוּ אוֹתִי לִהְיוֹת הַסּוּס שֶׁל עֶגְלַתָם?
תגובות
בס"ד
ראיתי פה, בישוב, ילד קטן מסתובב. הוא הסתובב סביב עצמו בלי מטרה מוגדרת נראית לעין.
פתאום הוא רץ לאמא שלו- "אמא! תראי!! תראי איזה תולעת מדהימה!!!" (ילד קטנצ'יק, בן 4. תשאלו את מיכל שרה, כל היום אני מדברת עליו...)
חשבתי על זה. ילדים קטנים (בד"כ..) רואים דברים שמבוגרים לא רואים. אח"כ שוטטתי פה באתר, ופתאום קפץ לי מול העינים "יצירה אקראית: קולות של דממה". זיהיתי את מה שכתבתי פעם, לאחר מעצר 7 הבנות.
ומכאן זה נולד.
סתם רציתי לשתף.
שבת מבורכת!