אהבה בזויה

הוא. היא. הכל כתוב בגוף שלישי. פעלים בלי מושאים. יש בשיר סגירות גדולה.
אבל החריזה מרמזת על אופטימיות ורצון לקרבה.
לשם-מה את כותבת?

 

 

 

 

כתיבה זה צורך אני לא כותבת כי...זה כמו לשאול אדם בוכה מדוע הוא בוכה הרי זה לא עוזר זה דרך להוציא להתמודד, אני כותבת כי אני מרגישה צורך להוציא וע"י כך להבהיר לעצמי דברים,היופי בשיר זה שכל אחד מתחבר לזה מהנקודה שלו ולא חייב לקלוע למה הכותב הרגיש,הכתיבה היא לא בשביל הסביבה אלא לעזור לעצמי,אם אתה חושב אחרת אשמח לשמוע....

מה שכתבת בתגובה הוא אמיתי, ואילו השיר שכתבת מלאכותי ולא משכנע לטעמי. כשאנחנו רואים מישהו בוכה, אנחנו אומרים לו אל תבכה או מחבקים אותו או מנגבים לו את הדמעות. אבל שרואים מישהו כותב, התגובות הן קצת שונות, לא?

התחלת את שירך בלכתוב על מישהו, אבל הוא רק אמצעי לכתוב עליך. אותו דבר כתבת בתגובה: הכתיבה היא לא בשביל הסביבה אלא לעזור לעצמי.
אותו דבר חוזר בבית השני של שירך.

הדרך הנכונה היא קודם כל תהיי עצמך למען השם, ואח"כ תהיי עצמך למען הכלל.

הרשה לי לשאול מאיפה הסקת שהכתיבה מלאכותית והיא לא אני?

שיר שמעורר מחשבה, יפה!

כי זה נותן לי הרגשה של שירי ילדים..|מודה באשמה|
אבל--
הפעם |אירוע נדיר| אהבתי את החרוזים, וכשקראתי הם ממש זרמו לי.
שיר מעורר מחשבה.
אהבתי שהוא כתוב בגוף שלישי..
ועוד משו: אהבתי גם את הפיסוק בשיר שלך..

כל הכבוד! שיר באמת נפלא!

כתיבת שיר היא ההגדרה אולי הכי מתאימה להתעסקות באני, הרי לכל בן אדם יש דרך לביטוי עצמי ואם אצלך זה לכתוב שירים, הרי שהשירים משקפים את האני שלך ואף מחדדים אותו כשהדברים באים ממקום של ביטוי עצמי ושל משיכה פנימית ודאי וודאי שזה אמיתי,ודאי שאדם שכותב שירים בשביל כסף ופרסום זה באמת ההפך מהתעסקות האני כמו שהגדרת זאת.

יש הרבה סוגים של שירים. שיר אישי או לירי הוא רק אחד מהם. ה"אני" זו המצאה מודרנית, המכילה גרעין של אמת ואוסף של נורמות חברתיות ודמיונות כוזבים. התעסקות ב"אני" איננה ביטוי עצמי אמיתי, גם-אם נראה אמיתי בגלל היותו מאד אישי, כי התעסקות באני רחוקה ממקורות האמת: התורה, קדושת הלשון והרוח.

קדושת הלשון הורתה למסור את היחיד לעולמים?
ועל איזו רוח אתה מדבר?

היחיד נכלל בעם אבל העם לא יכול להיבנות כדמויות שיצאו מבית חרושת.

סליחה על הבוטות כמובן.

היחיד נגזר מיחודו, ואילו "אני" מאנוכיותו.
אתה צודק שעם לא יכול להיבנות כדמויות שיצאו מבית חרושת, אבל כמנסים לחדש הכל בלי ללמוד היטב את המסורת, כמתעקשים על אינדיבידואליות, התוצאה היא לרוב קריקטורות.

מה זאת אומרת ההתעסקות ב"אני" היא ההפך מהאמת ורחוקה מהתורה?הרי "אני" זה כלהמה שגיבש את זהותי בתור אדם כיום,ה"אני"זה ההחלטות, מהיכן שנובעות הרגשות, וכל ההסתכלות הכללית של האדם,וזו חובתו הפרטית של כל אדם לדעת את ה"אני" שלו ואם דרך הנטיות שלו (כמו כתיבה למשל...)הוא מצליח בזה עוד יותר,הרי זו דרך מבורכת ועילאית להשתמש במתנותיו של ה' כדי להתקרב אליו, שהרי ידיעת ה"אני" היא התקרבות לנשמה וממילא ל-ה'.
ואגב,לעניות דעתי כל העולם הזה הוא סובייקטיבי לא?

 

כתבת דברים יפים, אבל סובייקטיביות והתעסקות רק ב"אני" היא שלילת הזולת. דע את עצמך, אמר סוקרטס, ואילו דרך התורה היא: ואהבת לרעך, כמוך. כמוך! הוא אדם בדיוק כמוך.וזה לא קל,
זו מצוה לא פשוטה. או בעצם, בגלל פשטותה
היא דורשת הסרת מחיצות, וה"אני" בנוי על מחיצות, זה הניכור של התקופה המודרנית.
ואם את כותבת בפרוזה דברים שיש להם משמעות, למה לכתוב שירים קצת קלישאיים?

החיים זה לא הכל או כלום,
בדר"כ אנחנו עושים דברים במקביל גם מתעסקים ומפתחים את עצמנו וגם אחראים לזולת זה לא שאם תתעסק בעצמך לא תחיה עם הזולת זה פשוט לא מתקבל על הדעת הרי כל החיים אדם עסוק בפיתו חהאישיות שלו באופן מודע או לא מודע,ובן אדם שלא יכיר את עצמו(שזה ידיעת ה"אני")ולא יאהב את מה שהוא,יהיה לו קשה מאוד לקיים ואולי בלתי אפשרי ממש את"ואהבת לרעך כמוך"
ולגבי טעם על שירים זה לא נושא לויכוח אם אתה חושב שהשיר קלישאי ולא אמיתי אז חבל...לא נראה לי שיש פה על מה להתווכח באיך שאתה מסתכל על שירים...

המוצא הישר מתבקש--

היי, תגובה מעלי!

[תודה]

סליחה אם הביקורת שלי ישירה מדי או מכבידה עליך, אבל היא נכתבת למענך.

אדם איננו מה, להבדיל מבהמה שיש לה מהות מוגדרת וגם ככה הנפש שלה מורכבת למדי. אדם גם איננו מלאך שיש לו שליחות אחת מוגדרת. אלא הנשמה של האדם אינסופית וממילא לא ניתנת לצמצום או להבנה שלמה. דווקא ההתקרבות לקדושה
יסודה בהכרת קטנותו של האדם, כדברי משה ואהרן: נחנו מה, וכדברי אברהם אבינו: אנכי עפר ואפר, וכדברי דוד: ואנכי תולעת ולא איש. מה שקובע אם האדם אדם, הוא יחסו אל המקום ואל רעיו.

רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: שלשה דברים אני דורש מכם: אל תפזלו מתוך עצמכם, ואל תפזלו אל תוך רעיכם, ושלא תהא כוונתכם לעצמכם. אדם צריך לבחון שוב ושוב האם הוא נאמן להשם על-פי יחוד נשמתו, האם הוא מכבד את רעיו, והאם יש פניות במעשיו.

הגבול בין אהבה עצמית לנרקיסיזם מאד דק. אנחנו לא אוהבים לקבל ביקורת, אבל מאד אוהבים לקבל מחמאות, וזה נובע מהרצון העצל שלנו לקבע את עצמנו ואת הזולת. הדרך הנכונה היא לאהוב בנו ובזולתנו אך ורק את מה שטוב מתוך אהבת מי שאנחנו ללא תנאי. כל דרך אחרת מובילה לבינוניות, ובינוניות יורדת מטה מטה.

כתבת: כל החיים אדם עסוק בפיתוח האישיות שלו באופן מודע או לא מודע. זו דרך פסיכולוגית להתבונן על המציאות. ככל הידוע לי המלה אישיות חדשה בעברית, והיא תרגום של המלה הלטינית פרסונה, שמשמעותה מסכה. וכשמפתחים עוד ועוד מסיכות, נשארים עם ריקנות.

אינני מסתכל על שירים, אלא קורא אותם ומנסה לשמוע את מה שכתוב בין השורות. אני מבין שכתבת את השיר מתוך פצעי נפשך הדוממים, ולכן את מזדהה אתו והוא נראה לך ביטוי אותנטי של עצמך. מי שאת בשיר, זו מי שאת רוצה להיות? מאד כואב לי הרגשות שאת מבטאת בשיר. אם את נמצאת במעגל, את חייבת להאזין ולהקשיב יותר כדי לצאת ממנו.
מהבית האחרון שכתבת בשיר, את יכולה רק לעלות.

לפני שאני עונה,אני כותבת מה שהסקתי מדבריך כי זה לא כ"כ ברור לי...
בן אדם צריך כל חייו לפעול למען הכלל ולא להתעסק במה שעובר עליו במחשבות שלו ובקיצור בעצמו,אין מקום בכלל להתעסקות באהבה עצמית,ומעבר לכך ההתעסקות בזה לא רק לא מועילה אל אף חוצצת בין האדם לריבונו של עולם.
זהו פחות או יותר אני מקווה שלא חפרתי יותר מדי,זה פשוט חשוב לי....

טוב ששאלת כי לא זאת היתה כוונתי. כל אדם חושב על עצמו ועל מה שעבר עליו. השאלה מאיזה מקום ובאיזו מדה.

כל הנושא של אהבה עצמית יש לו כמה פנים. לדעת הרב קוק וכך כתב גם הפלא יועץ, היא יסוד לכל,
שע"י שאדם אוהב את עצמו הוא מסוגל לקיים את מצוות בוראו ולאהוב את רעיו. וכוונתם באהבה עצמית, שמתוך שהאדם אוהב את הקב"ה הוא אוהב את עצמו. לדעת רבי מנחם מנדל מקוצק, אהבה עצמית גורמת לזיוף וגאוה עצמית והונאה עצמית, ויש להתרחק ממנה. אלה שני הקצוות.

כל החיפוש העצמי, העיסוק העצמי, הוא תופעה מודרנית, שהתחילה כבר בתקופה הרומנטית ובסוף תקופת הרנסנס. והם תולדה של החלק האפיקוריאני בתרבות היוונית, המבוסס על אנוכיות.

נשוב לשיר שכתבת. קראת לו אהבה בזויה. אלה שני
מושגים סותרים. אהבה היא יחס נכון בין אדם לרעהו. בוז הוא יחס שלילי בין אדם לרעהו.
אהבה בזויה היא רגש מבולבל.

מסתכל וצוחק אך שותק

- הסתכלות על הזולת הוא יחס אדיש. לצחוק על הזולת הוא יחס מבזה. לשחוק עם הזולת הוא יחס טוב. שתיקה יכולה לנבוע מכבוד לזולת או משלילתו.

זה הוא שחיספס אותה
וגרם לה להפסיק לבכות

- זה לא מועיל למצוא את המגרעות שלנו אצל הזולת.

וכולם מסביבה.

- לא משפט אגוצנטרי משהו?

הכל אוהבים,
בים המזל והשמחה הם שוחים,

- הערצה מוגזמת.

וכל הזמן הם שואלים
פותחים לה את פצעיה השותתים.

- ההערצה הפכה לבוז.

היא לא אוהבת
היא רק בורחת

- היא לא אוהב את מי? את עצמה? את הזולת? ממי היא בורחת? מעצמה? מהזולת?

אוהבת כמעט בלי משמעות

- מושגים סותרים. אהבה בלי משמעות איננה אהבה.

ושוב טובעת בחלל הריקנות

דווקא נראה מהשיר שחסר לה אהבה עצמית, כי נראה שכל היחס שלה בינה לבין עצמה כפי שבא לידי בטוי בשיר הוא יחס חיצוני כלפי העולם. או שחסר לה אהבת הזולת ללא תנאי. בכל אופן, השיר חסר במושאים וזה מאד בולט.

מה אגיד לך. אספר לך משל. מעשה בחבורה של נערים
שהיו נוהגים להשתכר, מלבד שניים מהם. פעם אחד מהשניים השתכר והגיע אל החבורה. טפחו לו על השכם כל הנערים, מלבד חברו שאמר לו: זה לא אתה. ומה הנמשל? התגובות שלך טובות ואמיתיות.
אבל השיר אהבה בזויה, הרושם שלי: זה לא את!

אף אחד לא יסכים עם אוהב אמת ואוהב אמת לא יסכים עם אף-אחד. אתם חוזרים על אותם משפטים ומתעקשים להתווכח למרות שאתם יודעים שאף-אחד לא ישנה את דעתו. דו-שיח של חירשים.

אוהב אמת- הדעה שלך שונה ואני מקבלת את זה אבל הרבה פעמים אתה חורג בקצת מגבולות הויכוח התרבותי וזה נראה ממש גרוע בעיניי. מותר לך להביע את דעתך אבל שים-לב למה שאתה כותב כי אני במקום היוצרת הייתי כבר ממש כועסת.

יעקב והיוצרת היקרה- אתם לא תצליחו לשנות את דעתו ואני חושבת שאם הויכוח הזה ימשיך מישהו ייפגע. דבר נוסף- על-פי ראות עיניי הויכוח כבר לא נוגע ליצירה הזו ספציפית אז אם אתם מתעקשים לחזור על הדברים שכבר נאמרו לו, לפחות תעשו את זה בפורום.

עם כל הכבוד, ועם זה שאני תמיד מעריך את מה שאת אומרת, דברי בשם עצמך ולא בשם אחרים. שיח תרבותי, הרבה פעמים הוא שיח של פוליטיקלי קורקט, שנועד להנציח בינוניות ושקרים. הדברים שנכתבו פה, הן על-ידי והן על ידי כותבת, טרם נאמרו.

לא רק שדיברתי בלשון יחיד אלא שאמרתי את המילה לדעתי בכמעט חמש דרכים שונות.

ויכוחים דומים מאד לאלו שהיו כאן התקיימו על גלי האתר לא פעם ולא פעמיים וזה אף-פעם לא נגמר טוב.

ואין שום סיבה לעשות ויכוח לגבי יצירה ככלל בדף של שיר מסוים, ולא משנה אם היוצרת מסכימה או לא.

אני ממש לא מסכימה איתך. מאה אחוז לא.
אני חושבת שיש מקום לעשות את הדיונים האלה וכן מקומם על דף יצירה, בתנאי שהם קשורים ליצירה, והיוצר/ת מסכימ/ה. ושני התנאים מתבצעים פה.
כותבת מסכימה, והדיון שנערך פה בהחלט קשור בישירות וגם בעקיפין ליצירה שלה.
הויכוח הוא מתורבת מאוד, ומאוד נהניתי לקרוא את דעתו של 'אוהב אמת' מול דעתה של 'כותבת'.
אני לא חושבת שזה דו שיח של חירשים. זה פותח צוהר לעוד דעות, לעוד מחשבות של אנשים, לעוד מעגל של מעבר למה אני חושבת ומה עם דעותי, ואני,שוב, בעד. לי זה הביא הרבה רק מלקרוא את הויכוח.

טוב, כנראה שכמו שאמרת השיר לא כ"כ קל להבנה,אבל כמו שאמרתי מתישהו לפניכן שזה הכי יפה בעיני.
השיר אמור להגיד לילדה(או בעצם לי, הוא נכתב מזמן) שמה שהיא חושבת שזו אהבה(לאהוב לפי רוב עפ"י יופי,משפטים קיציי'ם,מעמד חברתי ועוד הרבה דברים מוכרים שנראים נורא זוהרים) אז לא,זה לא,ואולי זו גם אמירה חברתית כי סה"כ ילדות מפרשות אהבה כפי שלימדו אותם.
אז לכן כל הניגודים בשיר,גם כשהם נראים ממש בלתי אפשריים באו לחדד ולהעצים את הרעיון של הבנה,שאני לא בכיוון הנכון שלזה לא קוראים אהבה.
אני לא אתחיל להתווכח עם כל שורה שניתחת לי בשיר,למרות שאני ממש לא מסכימה עם חלקם,ומקווה שמהרעיון שכתבתי כאן הרעיון פחות או יותר מובן.

מצטער. הכוונות שלך טובות, אבל לא השיר שלך ולא הפרשנות שלך לשיר משכנעים אותי. תכתבי שיר מה זאת אהבה. אמנם נושא נדוש, אבל אשמח לקרוא אותו.

כנראה לא הבנת נכון,לא ניסתי לשכנע אף אחד,אין בשיר עובדות להתווכח אליהם,אלו רגשות מי שמתחבר ומזדהה אני שמחה בשבילו ומי שלא אז הנושא פשוט לא מדבר אליו וזהו,
ובכלל לדעתי פתחנו כאן נושאים רחבים נורא במקום שנורא קשה לדון עליהם ברצינות ובכובד ראש שראויים להם,ובדרך שקצת מקשה עלי להבין את כונותייך המדויקות,כי בדברים האלה ההבדלים הם הרבה פעמים בדקויות שצריך להבין היטב.
לכן,לא אתחיל עכשיו שוב לפרט את כל השאלות שיש לי למרות שזה נורא חשוב לי,בכל אופן אני בטוחה שזה לא היה לחינם תמיד טוב לשמוע צד שונה,אז תודה ומקווה שיצא מזה רק טוב.

שמחתי לשמוע את דעותיך. בהצלחה בהמשך.

ואז בא הכאב.