בס"ד

אני יודע שההתחלה לא משהו אבל זה מה יש...תהנו.

"אמא!, אמא! "עלה קול בכי ויללה מתוך הצבע השחור והעשן, לחדי העין במיוחד הייתה מתגלה התמונה הבאה: אישה צעירה ועל כתפה פעוט חמוד, או יותר נכון, ערמת מזוודות, ראש עייף של אישה צעירה מבצבץ מתוך הערמה, ועל כתפה היחידה שהייתה פנויה נתלה פעוט חמוד להפליא ובעל תלתלים זהובים קופצניים. מאחורי הזוג הזה התנשאו שרידי ביתם ההרוס ועקבות הבולדוזר ההרסני בשטח עדיין טריים.

חריקת בלמים בכביש היישוב העלתה כחמישים זוגות עיניים כבויות אליו, האוטובוס המפנה הגיע וכחמישים מגורשים על מזוודותיהם וטפיהם החלו צועדים אל עבר האוטובוס.

ערמת המזוודות או האם והתינוק גם החלו לצעוד אל עבר האוטובוס שהחל להתמלא.

"לאן אנחנו הולכים?" החל שוב התינוק לבכות היות וטלטולי הדרך הבהילו אותו.

"לאן?" נאנחה האם והניחה שתיים שלוש מזוודות על גבי האספלט הרותח מן האווירה ומזג האוויר,"לבית חדש, כן, לבית חדש" אמרה בקול מוזר ומחתה כמה אגלי זעה או שמא דמעות.

"לבית חדש?" שאל הפעוט, "ואיפה הוא?", האם הרימה את המזוודות החמות שהניחה,"אוהו! במקום יפה מאד! עם הרבה הרבה  חול!" ענתה וניסתה לשוות לקולה שמץ של ביטחון או נעימות,"חול?" שאל הקטן ועיניו אורו,"חול כמו שהיה בחצר הגן? "האם החלה ללכת באיטיות וענתה לבנה תוך כדי מלחמה עם דמעה סוררת,"כן, כמו שהיה בחצר הגן".

איש לבוש שחורים וסמל ישראל קרב אליהם,"הלו! לנוע יותר מהר!" אמר/צעק בגסות והמשיך ללכת לדרכו,"אם בעלי היה פה..." סיננה האם בין שיניה ופנתה אל בנה ביתר רכות, "קוראים לבית קארוילה", פירטה לו והמשיכה לנוע אל עבר האוטובוס, הפעוט התכרבל על כתפה של אמו ועל המזוודות ושקע בשינה ערבה.

האם הניחה בעייפות את רגלה על מדרגות האוטובוס, נשענה על המעקה וסחבה את עצמה למעלה, כנראה היא הייתה האחרונה היות ולאחר כמה שניות נסגרו הדלתות בחריקה והנהג התחיל לנסוע ולהותיר את חורבות היישוב ההרוס מאחוריו. הפעוט התעורר לשמע החריקות אך כשראה שהכל כשורה מבחינתו, התכרבל ביתר שאת ותלתליו צנחו על מצחו הקט,הוא שקע שוב בשינה עמוקה ומלמל לעצמו בחולמניות את המילה החדשה: "ק-א-ר-ו-י-ל-ה".

                 *                         *                           *                                *

שלוש שנים לאחר מכן, היישוב אמצייה

בשבילי היישוב נראו שתי דמויות צועדות במרץ רב, אחת גבוהה ובידה החזיקה תיק משרדי, ואילו האחרת הייתה ילד קטן בעל תלתלים זהובים והילוך קופצני ושמח,שתי הדמויות הלא הן  מודענו אמיתי-ילד מגורש וחמוד בעל תלתלים זהובים, ומורהו- יאיר, שתי הדמויות שוחחו בהתלהבות ואמיתי נראה נרגש ושמח,"נו, אז איפה הבית שלך אמיתי?" שאל יאיר-מורהו של אמיתי. הילוכו הקופצני של אמיתי פסק באחת ועיניים רוויות דמעות נשלחו אל המורה הצעיר,"לא בית, המורה" אמר אמיתי בקול שנוק ותלתליו הזהובים כאילו איבדו את חיותם,"קארוילה המורה, לא בית, קארוילה".