אחי היקר!!
כשהסכמתי לקבל את התפקיד ההוא, בזמנו, לא תיארתי לעצמי שאזכה להכיר בן אדם כל כך מיוחד כמוך. כבר מהפעם הראשונה שנפגשנו הערצתי אותך, על שהיית כ"כ...כ"כ יודע, אידיאליסט. עם הכיפה הגדולה והחולצה המרושלת. היית כל מה שרציתי להיות ושהייתי בטוחה שלעולם לא אצליח, טובעת בים תרבות המערב שהוזרקה לי לוריד.
אבל עשיתי את זה. עליתי לאט לאט ופילסתי לי דרך כדי להגיע לעולם הזה שבו השתוקקתי להיות, למרות הויתורים שנאלצתי לעשות בדרך.
מנגד, ראיתי אותך נופל. מסתבך במחשבות שקרעו אותך, במצבים הזויים. במבט לאחור אני יודעת שזה התחיל כבר לפני שהכרנו אפילו, אבל אז לא יכולתי לדעת את זה. כלפיי חוץ היית אחר.
באותה תקופה התרחקנו. אתה ירדת לתחתית והפך להיות ציניקן ולגלגן, חסר אחריות ושטותניק ואני בזתי לזה. אם כי בלב, כאבתי את הנפילה.
וככל שאני עליתי, כך אתה ירדת.
אבל בסוף אותה שנה, כשהייתי בטוחה שיותר מזה אתה כבר לא תוכל לרדת, קרה מה שקרה, ואחרי דאגות ובכיות, והרבה תפילות, אתה התאוששת ו...בגדול. קצת חזרת לעצמך, נהיית נורמלי פתאום. הפסקת עם <רוב> השטויות, והיה אפשר לשוחח איתך. למרות שלא היית הבחור שהערצתי פעם, חזרנו לשלב כוחות, ואפילו חזרתי לסמוך עליך. נתתי בך את כל אמוני.
הפכת לחבר הכי טוב שלי. פתחתי איתך את כל הקלפים ואפילו סיפרתי לך על הנפילות וההתלבטויות. ביקשתי עצות. במקביל, גם אתה נפתחת, סיפרת על ההיא, על המחשבות. התחננת לעזרה.
אבל התפקיד מחייב ו...התחילו המלחמות ביננו.
אני, החזקה, הרצינית, שכבר הפכתי לסמל של ה"דוסיות" <כמה אירוני>, מולך, שיודע פי עשרת מונים ממני, אבל בכל זאת טעית. משום כך, לא הצלחת לעמוד מול כוח הרצון שלי. התעקשתי על שלי, גם אם הרבה פעמים בכיתי ונשברתי, כשהצבת את הבחירה באמת האלוקית מול הבחירה בך. האח שלי.
בסוף ויתרת, לא הייתה לך ברירה. לא היית שובר אותי, כי הייתי בטוחה בצדקת דרכי, וקיבלתי חיזוקים מאותם אנשים שעד היום אני מעריצה, תודה לא-ל. נשמתי לרווחה.
נשארנו חברים טובים. מסוגלים לעשות שיחות נפש של שעות בטלפון, ומצד שני, לא לדבר בכלל או להתווכח ימים. למדנו להעריך אחד את השני, ולקבל אחד את השני, עם כל המגרעות וכל השיגעונות.
כשהתחלת לצאת איתה, אני הייתי השנייה שידעתי. ממש אחרי החבר הכי טוב שלך.
למרות שידעתי כבר מזמן שאתה רוצה אותה, זה שיתק אותי. אתה?? אתה שכל כך הערצתי?? זה היה הדבר האחרון שציפיתי ממך, כי פעם, היית כל כך חזק בתחום. אבל "אין אפוטרופוס לעריות", ככה אמרו חכמים, וצדקו, ולמרות שהתרחקנו קצת, שיתפת אותי ברצון העז שלך לגעת בה.
זה הדבר שהפחיד אותי מכל, כי זה היה העיקרון שלך. אפילו במצב הכי גרוע שלך עד אז לא ויתרת על זה. ופתאום...
בכיתי המון כשגיליתי את זה. כל כך הרבה עד ששאלתי את עצמי אם היית בשבילי מעבר לאח.
אבל לא. כאב לי בפשטות בשביל אבא, שבודאי דואב ובוכה בגלל הבנים שלו שפשוט, "לא שמים" עליו. וכן, גם עליך. עליך שהערצתי ושברת לי הכל. במיוחד כאב לי בגלל שאתה יודע עליי. יודע שהועמדתי באותו ניסיון כמוך, אבל עמדתי בו ב"ה. אבל אתה "בחרת ברע".
מאז שהתחלתם לצאת הספקנו לעשות כ"כ הרבה שיחות נפש, שנגעלתי מעצמנו ודיברתי איתך על זה שאנחנו חייבים להפסיק. יש לך חברה. אמרת שגם אתה חשבת על זה, ושאני צודקת.
שבוע אח"כ, והספקנו עוד 3 שיחות נפש לפחות.
והיום, בפתאומיות, אמרת את שהרגשתי כבר זמן רב: "אני חוזר בשאלה, כבר שבת שנייה שאני מחלל".
סלח לי אחי, לא יכולתי שלא לבכות.
אמרתי לך שאהיה איתך בכל דרך שתבחר, ועוד בלה בלה בלה ומילים מרגשות אחרות, שלמרות הכל, אני מתכוונת לעמוד בהן.
אבל בלב, שברת לי את הכל. כל מה שהיה מאז שהכרנו, כל ההערכה, ההערצה. מולך לא הראיתי את זה, אבל אח"כ שפכתי עליך דמעות בפעם המיליון.
אחי, אני אוהבת אותך, אהבה אמיתית. לא כמו שאתה אוהב אותה (או יותר נכון, לא באמת אוהב אותה, כמו שסיפרת לי באחד השחנ"שים, אלא שניכם פשוט מנצלים אחד את השני- הרי ה' יודע מה הוא אומר כשהוא אוסר...), ולא כמו שאני אוהבת את ההוא.
אלא כמו שכל יהודי צריך לאהוב את אחיו, וכל יהודיה את אחיה. אהבת ישראל.
ורק לכן, אח שלי היקר, אני כותבת לך את המכתב הזה.
אוהבת המון, אחותך.
נ.ב
את המכתב הזה כתבתי בפרץ של רגש רגעי והרבה דמעות. בעז"ה אתה לעולם לא תקרא אותו.
תגובות
כמה שזה נוגע לי בפנים.
יש לי שני אחים דתל"שים, אז אולי הצלחתי קצת להזדהות.
הם עוד יחזרו. הוא יחזור.
(לא מכירה, אבל) אוהבת
ופה אם תצטרכי.
לא יודע עד כמה המילים יכולות לעזור במצבים כאלה. את צריכה להיות סבלנית ולהתפלל הרבה (ואת בטח כבר יודעת את זה).
גם אחות של חברה שלי דתל"שית, ומי כומני יודעת כמה זה כואב לאחים.
ההי חזקה יקירתי!!