מכתב של אהבה קשה

אלוהים יקר,

הנה אני, כבר בן 19 שנים, מסתכל ובוחן לאורך כל חיי ולא מצליח להיזכר בפעם שבה שלחתי מכתב כלשהו,

וגם עכשיו, כשאני מביא את עצמי אל מול השולחן ומכין מכתב זהו מכתב ללא כתובת, וכנראה שלעולם לא ישלח, אך אתה הוא אלוקים, ואי שליחתו לא פוגמת בקריאתו על ידך לכן איני חושש.

אני מבקש, שלא תשלח אלי מלאך... לא אתן לו את מכתבי. אני יודע שזה יהיר וחצוף מצידי לדרוש, אבל אני רוצה שאתה בעצמך תרד לכאן ותקרא אותו לידי, או שלחילופין תמתין עד שאני אצליח להגיע אליך ולהושיט לך אותו בעצמי, זהו רצוני.

רציתי לכתוב לך כמה מילים, רגשות. אלוקים, אני מרגיש שהתרחקנו, ולא טוב לי עם זה. לא חדלתי מללכת אפילו שלא הייתי בטוח אם אני מתרחק או מתקרב מהמקום שבו אתה שוכן, פתאום נחתה עלי הרגשת בדידות וצמרמורות, בפחד גדול עצרתי והתיישבתי במקום, מפחד להתרחק עוד יותר ממקומך שמא עקב עיוורוני אני לא אצליח לחזור יותר. עכשיו אני שוקל לקום בחזרה, כי ההרגשה של המרחק כואבת מדי בכדי שלא אקח את הסיכון, אני מנסה לחשוב ולהאמין שכך או כך העולם הוא עגול וגם אם אלך לכיוון הלא נכון אני אחזור לאותה נקודה. אבל זה מפחיד, אתה בטח יודע, הרי כל הדרכים הן שלך, המתעקלות, חסרות המוצא, המאירות, הפורחות. אני זוכר תקופות של ביטחון, כשהרגשתי שלרגליי דרך המלך, מאז שנגעתי בה, חשבתי בה, נפשי לא מניחה לה ומוחי קודח, כמה שונה מקומי כיום מאותה דרך מלך, כמה רחוק אני ממנה, כמה חסר כיוון.

הרבה פעמים בחיים שמעתי על אנשים סביבי שהשתגעו, שלפתע "התאהבו באלוהים", 'הרסו' את כל מה שהיה להם למען זה, דחיתי את עצם הרעיון בתנועת ראש אדישה... כיצד אדם יכול להתאהב באלוהים? הרי אלוהים הוא דבר מופשט... אי אפשר "להתאהב" בו, הייתי עיוור, כמו עכשיו ממש.

אלוהים אתה אולי דבר מופשט, אך גם האהבה היא כזאת, והיא זאת שמחזיקה אותנו בחיים, בדיוק כמוך. חוזר בי אני מדברי, עוורוני כעת לא דומה כלל לזה שקדם לו, העוורון הקודם היה בלי דעת, וזה שעכשיו הוא עיוורון שהוא כל הזמן השוואות, מודד מרחקים, מבכה על אובדנים, העוורון עכשיו הוא מכאיב, לא כמו הקודם, שאולי היה עדיף?

אלוהים, אני מרגיש כאילו קולך קורא לי באותה מידה שעיניי קוראות לך, אני לא תמיד יכול להוכיח את זה, אבל אני חושב שאני מרגיש את זה. אני רוצה לבקש סליחה שעיניי ופי, ליבי ומעשיי לא תמיד שווים, לא סתם אנשים מביטים בי בתמיהה, על הבילבול שבדבריי, חוסר הסדר שמבחשבותיי, חוסר הבהירות שברצנותי, אני מלא תקווה שאצליח להשתנות פעם.

דבר אחד אני יכול לומר בביטחון, אולי גופי הוא זה שמבולבל, אך נפשי אינה מבולבלת כלל. אני נשארתי נאמן לך, בכל שניה של היום. אני חושב עליך כל הזמן, מחשבתי לא מרפה ממך. אני אוהב אותך מאד, אפשר לומר שיותר מכל דבר אחר בעולם. אני לא נהנה משום דבר שיש לי ספק בכך שיש בו את בירכתך, אני תמיד חושב על מה שאתה היית חושב על כל מעשיי. אהבתי כל כך קשה, אך כל כך מתנגדת עם כל חיי עד כה. למרות הבושה אך בשם הכנות אודה שרבות הן המחשבות על הנזק שעלולה לגרום אותה אהבה, שאינה מותירה בלב שום מקום לאף אדם אחר שלעולם לא יוכלו להגיע לאותו סף הרגשה של השריית ביטחון ושלווה כמו שאתה נותן לי, אותה אהבה חזקה שמשתקת את גופי בפחד, שגורמת לי לשבת בצמתות דרכים מפחד של אפשרות ההתרחקות, אהבה שלא משאירה מקום לרצונות ושאיפות שכלל לא קיימים זולתך. מה קיים זולתך?

הגעתי למצב שאני נמנע מדברים שציוות עליהם כי איני רואה וחש בדבר זולתך, לא רוצה להגיע להון הגדול, לא רוצה להתחתן, איזה אהבת אנוש תעסיק אותי כשכל היום אני עסוק בכאב ההתרחקות?

אני רוצה לחיות איתך בשלום, אני רוצה להיות מובל למקום שבו תהיה לי מנוחה. אני רוצה להתחבר בחזרה למקור שנתן לי חיים אז, אולי משם גם יחזרו השאיפות והרצון לחיים? מי יודע... אותה דרך מלך מופלאה.

אני צריך שתדריך אותי, תאמר לי מה לעשות,

זאת השנה השנייה שאני מפציר בך, עודני מחכה. למרות גילי הצעיר אני מרגיש כאילו כבר ביזבזתי 70 שנות חיפושים. אני מרגיש זקן ותשוש וחש כאילו הזמן דוחק ועוד מעט לא ישאר לי יותר.

אני דורש ממך את הישועה ברגע זה, המנחה היחידה שאני יכול לתת לך עבורה היא את הנאמנות בלבי, תנחה אותי למקום שבו אוכל לצבור לי מנחות נוספות.

בתודה,

אתה כבר יודע מי.