בעז"ה.
הלבשת מילותייך על פצעי הפעורים,
כובלת רגלי בשלשלאות ברזל.
יודעת איפה נקודות התורפה שלי-
השתמשת בכולן.
עד אז סגרת עצמך, כמתביישת.
נראת לי כל כך תמימה, טהורה.
תמיד דרכת על שביל מרוצף
בפרחי לבן,
עקב בצד אגודל-
כדי שלא לטעות.
אבל עכשיו..
הפכת עורך, לפתע.
מלתעות פתאום התגלו,
בין שפתותייך.
פתאום ראיתי את הצד היותר אפל שבך,
הצד של חיית האדם.
לא ידעתי אז למה להאמין,
נכנעתי.
תגובות
יישר כח.
הייתי צריכה לקרוא את זה מספר פעמים,הרעיון יפה וכתוב טוב.