פרופ' שמעון גליק, לשעבר הדיקן הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון, מתייחס בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" לניסיון ההתנקשות בבנו.
"נכנסתי ועמדתי ליד מיטתו בפעם הראשונה", תיאר שמעון עם יציאתו מהחדר, "זה היה קשה. נורא לראות את יהודה ככה, מורדם, ישן, אין תקשורת איתו. יהודה, הג'ינג'י הזה שתמיד מלא חיים, פתאום אתה רואה אותו שוכב על המיטה ללא תגובה".
כרופא שמעון כבר ראה כמעט הכל במהלך עבודתו, אבל לעמוד מהצד כשבנו בסכנת חיים זאת התמודדות שונה, קשה הרבה יותר. "נכון, אני רופא", הוא אומר, "אבל זה הבן שלי. שום דבר לא מכין אותך לזה. הוא קיבל ארבעה כדורים. עוד מילימטר לצד אחד או לצד שני, והוא לא היה איתנו. תמיד דאגתי לו, פחדתי שמשהו כזה יקרה. גם דיברתי איתו על העניין, הזהרתי אותו. מה גם שהיו איומים על חייו. אבל יהודה לא ילד, הוא איש עקרונות והוא הולך עד הסוף עם העקרונות שלו".
פרופ' גליק נמנה עם מחנה השלום, דעותיו נטועות בשמאל הציוני. הוא היה בין מייסדי מפלגת "מימד". אחר כך היה פעיל בתנועת "נתיבות שלום — עוז ושלום", שבין מטרותיה קידום רעיונות של סובלנות, תמיכה בתהליך השלום והתנגדות לפונדמנטליזם והקיצוניות בציונות הדתית.
"אני איש שלום", מסביר גליק. "לא 'שלום עכשיו', אבל חשוב לי שאנחנו נחיה בארץ הזאת וגם הערבים יחיו בה. אנחנו צריכים למצוא דרך לחיות יחד. בעיניי אין אפשרות אחרת".
"אני אישית לא עולה להר הבית. יש לי שישה ילדים, ארבעה עולים ושניים לא. כל אחד מהסיבות שלו. יהודה מכבד אותי ואני מכבד אותו ואנחנו אוהבים אחד את השני אהבת נפש".
"יהודה יודע למה אני לא עולה להר הבית. יש לו דעותיו שלו ולי דעותיי שלי. אני תומך בזכויות היהודים לעלות להר הבית. זה הר הבית, אין לערבים מונופול על המקום. האם לממש את הזכות הזאת בזמן כזה או אחר? כל אחד לפי דעתו, אבל זאת חוצפה לומר שאין זכות לעלות".
לשאלה האם ניסיון הרצח ישפיע על דעתו הפוליטית השיב האב, "לא. זה שמטורף פנאט ניסה לרצוח את הבן שלי לא צריך להשפיע על הדעות שלי. ידעתי שיש הרבה אנשים כאלה. זה כואב, אבל הם רק מתרבים. אני מבקש גם עכשיו שאנשים יפעלו בצורה הגיונית, נבונה, מסודרת, לקראת הידברות ושלום".
