התחלה/ אלג'יריה, נולד להורים ציוניים שהיו בלב שליחות של המוסד בין מדינות. "אבא ואמא יצאו לשליחות שהחלה בשבדיה ומשם נסעו לאלג'יריה ומרוקו, במטרה להעלות יהודים בעלייה חשאית בחסות המוסד. הם הביאו אותם ממרוקו לאלג'יריה ומשם לישראל, ואז בגיל פחות משנה חזרנו ארצה וגרנו בירושלים".

אבא/ אשר וסרטייל ז"ל, יליד אירופה שעלה לארץ בשעה האחרונה שאפשר היה לעזוב לפני השואה, לימים היה מראשי המוסד לעלייה ב', ממפקדי אוניית אקסודוס וממייסדי האגף לחינוך הדתי במשרד החינוך. "הוא היה איש של ספרא וסייפא, היה מתרגם לעברית ספרים משפות שונות וניבים שאנשים כמעט לא מכירים, העורך של ספר 'שמירת שבת כהלכתה' ובקיא מאוד בספרות, ועם זאת היה מפקד ומנהיג. אחרי השואה הוא ניהל מחנות עקורים בצרפת, שם הכיר נערה צעירה, לימים אמא שלי".

אמא/ סוזן וסרטייל שתחיה, "ילידת צרפת, הייתה בת 11 כשאיבדה את הוריה. אמא שלה עסקה בהצלת יהודים רבים בזמן השואה ונתפסה על ידי הגרמנים, וכשבעלה ניסה להציל אותה הוא נתפס ושניהם נרצחו. בתחילת המלחמה ההורים של אמא העבירו אותה למשפחה של לא יהודים ששמרו עליה. זכתה לראות יותר מ-150 נינים, כן ירבו".

משחרר לחץ/ למד בבית הספר היסודי חורב בירושלים, ומאוחר יותר בתיכון מרום ציון בבירה. "העדפתי אז לא ללכת לישיבה תיכונית. זו הייתה מסגרת יותר משוחררת ופחות דורשת, התאים לי אז משהו קל יותר".

המדריך/ בשנות התיכון הדריך בתנועת עזרא בסניף ירושלים, ואף היה שותף בהקמת סניף שמעה של התנועה במסגרת גרעין נח"ל. "אלו היו הערכים שעליהם התחנכתי, ברוח פועלי אגודת ישראל".

איש חינוך/ בצה"ל שירת כמפקד גנד"ע בחיל החינוך, ומאוחר יותר למד הוראה במכון אבשלום באוניברסיטת תל אביב. "כמורה היו לי חוויות בלתי רגילות. הייתי צעיר צוות המורים בבית ספר מעלה ובתיכון ליד"ה. המנהל של בית ספר מעלה, ד"ר מנחם בולה, היה מטיל עליי משימות כמו להקפיד שהתלמידים יתפללו מנחה בטיול השנתי או יברכו ברכת המזון. אמרתי לו שיש פה רבנים מבוגרים, אבל הוא טען שבגלל שאני קרוב לנוער הם רואים בי מודל לחיקוי".

יחסי שכנות/ בגיל 25 התחתן עם לאה, שהייתה דור תשיעי בירושלים, והם התיישבו בעיר העתיקה בבירה. "גרנו בגבול בין הרובע הארמני לרובע היהודי, צמוד לכנסייה עם שכנים ערבים כולם. חיינו בתחושת שליחות. אני חייב לומר שהיו לנו שם שכנים נהדרים, למרות שהייתה תלויה להם תמונה של נאצר בסלון ביתם".

עולים לקרקע/ בשנת 1977 התיישב עם רעייתו ובנו בגני טל בגוש קטיף והיה מראשוני המתיישבים. "זו הייתה חוויה מדהימה להגיע למקום שיש בו רק דיונות של חול ולא רואים שום עלה או שום צמח או בעל חיים. חלוציות של ממש".

שליחות/ כשהתקבל אישור העלייה לקרקע ליישוב גני טל, הגיעה אליו פנייה לצאת לשליחות חינוכית בצרפת. "זה היה בדיוק כשהתחילו חיי היישוב ולא רצינו לעזוב, אבל לחצו עלינו ובסוף הסכמנו. אלו היו שנתיים מרתקות, הקמתי סניף של בני עקיבא והייתי מורה בבית ספר מטעם הסוכנות".

חוזרים לגוש/ לאחר שנתיים חזרו לגני טל. "התחלתי לעשות דבר שמעולם לא עסקתי בו – חקלאות. הרעיון של גידול ירקות בחולות הבתוליים של גוש קטיף הוא דבר שלא היה לו ניסיון בשום מקום בעולם, אף אחד מעולם לא גידל כמות כזאת של גידולים חקלאיים בדיונות. השלכנו על כך את כל יהבנו, וברוך השם זה צלח ובגדול והקמנו עולם חקלאות לתפארת".

הצלחה בינלאומית/ "אני גידלתי פרחי גרניום וייצאנו אותם לאירופה. קנו מאיתנו גרמנים, צרפתים, שוויצרים. בהתחלה הם הרימו גבה על היכולת שלנו לגדל את הצמח שהם מכירים דורות על גבי דורות, אבל מאוחר יותר הם ראו שאנחנו מגדלים בכמות ובאיכות גבוהות בהרבה ממה שהם הכירו, והם היו מגיעים לקנות גם בימי אינתיפאדה".

עומק העקירה/ בכנס הרצליה שהתקיים בשנת 2003 הכריז ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל על תוכניתו ליציאת צה"ל והיישובים הישראליים מרצועת עזה. "הייתה לי אכזבה משרון, לא יכולנו לקבל הסבר כלשהו לזה. חברי צבי הנדל, שהיה חבר כנסת אז מהמפד"ל, אמר 'כעומק החקירה עומק העקירה'. אז לא הבנו מה שהוא אמר, אבל במבט לאחור אני מבין שהאופציות שלו היו או להיכנס לכלא, או לפגוע בהתיישבות ולקבל את החיבוק של התקשורת".

גירוש/ "מדינת ישראל החליטה לקרוע אותי ממפעל חיי, מ-40 הדונם שגידלתי, וקבעה שמיום מסוים בשעה מסוימת אם אני נשאר בביתי אני עבריין. ביום הגירוש כנראה לא הייתי ממש בהכרה מלאה. קרוב למאה חיילים נכנסו אלינו הביתה, הם היו בהלם ואנחנו היינו בהלם. עד לרגע שהם נכנסו לא הורדנו תמונה מהבית ולא ארזנו אפילו כפית. זה היה בית גדול והם הבינו שהם צריכים לעשות את זה בעצמם, ובאותו היום עד הצהריים הם הוציאו את כל הבית החוצה".

נשאר ביישוב/ "תפילת מנחה ביום הגירוש הייתה תפילת הפרידה, משם כל אחד נכנס לרכב ונסע לקיבוץ חפץ חיים, שם קלטו את המפונים. כשחזרתי מבית הכנסת ראיתי שאין בבית אף אחד, הם נסעו ברכב אחד וחשבו שאני אחריהם ברכב השני, אבל נשארתי בבית. זה היה ערב משונה".

לילה של ציונות/ "בשעה אחת עשרה וחצי התקשר אליי אביב כוכבי, אז מפקד אוגדת עזה. הוא אמר ששמע שאני בבית והוא רוצה לבוא לבקר אותי. התרעתי מראש שהבית כבר לא נראה כמו אתמול, הוא הגיע אליי ובמשך שעתיים דיברנו על ציונות. כשהוא הלך נשכבתי על הספה מחוץ לבית והגיע רכב ובו ארבעה קצינים, בניהם יפתח רון-טל, ניר ברקת והרב זעפרני. בהתחלה הם לא שמו לב שאני נמצא. כשהבחינו בי הלכנו לבית של צבי הנדל שהיה מהבודדים ביישוב באותו לילה".

עראיים/ בבוקר הצטרף למשפחתו שהייתה בקיבוץ חפץ חיים. "קיבלנו חדר וחצי בבית ההארחה בחפץ חיים. במשך כמה חודשים גרנו שם, ובאותה תקופה עוד נסעתי מדי בוקר לגוש קטיף. נתנו לנו לפרק את החממות ולהעביר את הציוד למגרש שיועד בשבילנו דרומית לאשקלון, אבל הציוד נגנב משם".

בית שני/ אחרי המגורים בחפץ חיים עבר עם משפחתו לקראווילה ביד בנימין. "אלו היו שנים יפות. נכון שהושפלנו וכאב לנו מאוד, אבל שם חיתנו שלושה ילדים, למדתי מאבא להסתכל איך ממשיכים ועל מה להודות. הסתכלתי סביבי. הייתה לנו שכנה שבעלה נרצח בגוש, שכן שאיבד את כלתו. אנחנו ברוך השם יצאנו בריאים ושלמים ועל זה אני משתדל להגיד תודה".

קהילה תומכת/ "רבים מהתושבים יצאו עם איזושהי שריטה או טראומה מהגירוש, אבל הקהילה מחזיקה אותנו. בכל מקום שיצאו מהגוש כקהילה המצב היום יותר טוב מאשר של אנשים ששיתפו פעולה עם הגירוש ויצאו כבודדים, תושבי גני טל עוד שומרים על מסגרת של קהילה".

חוזרים לירושלים/ אחרי שמונה שנים ביד בנימין חזרו להתגורר בבירה. "היה לנו קשה לחשוב שאנחנו שוב בונים בית. לא הצלחנו להיכנס לעניין הזה מחדש - שוב לבחור ברז ושוב לראות קרמיקה. זהו בית קטן, צנוע וזמני. אנחנו מחכים לחזור לגוש קטיף".

מנהל המוזיאון/ לפני עשור הקים הרב וולפא את מוזיאון גוש קטיף בירושלים ומינה את וסרטייל להיות מנהל המקום. "המוזיאון לא תלוי באף אחד ויכול לומר בחופשיות איך הוא רואה את הסיפור בלי להיות כפוף או מחויב לצד מסוים, ואפשר גם להביע דברים שלא תמיד נעימים לכל אוזן. המוזיאון נמצא בלב ליבה של ירושלים, במחנה יהודה, חמש דקות ממשכן הכנסת. היו פעם הצעות לעבור למקומות מרווחים יותר, אבל חשוב לנו לשבת בלב ליבה של העיר. שם אנשים מדי יום יכולים לבוא בין 10:00 ל-18:00 וללמוד על הגוש דרך העיניים שלנו".

יום גוש קטיף/ "להרבה תושבים קשה לציין את היום הזה. השנה אנחנו בוחרים לעשות זאת בצורה חיובית. ביום שלישי נקיים אירוע ביישוב גני טל המתחדש, שבו נקרא את כיכר הכניסה ליישוב על שם שופט העליון אדמונד לוי, שנלחם בשבילנו מול כל מערכת המשפט. נכבד אותו ונראה את הטוב.

הסיפור האמיתי/ "פרט לסיפור של הגירוש היו בגוש חיי יצירה, קהילה ופריחה. את זה המוזיאון מנסה לשמר, לצד סיפור ההוצאה של אנשים מביתם, והטמעת החשיבה בלב המבקרים – מה עלינו לעשות כדי שזו תהיה העקירה האחרונה".

אם זה לא היה המסלול/ "אם לא היה הגירוש היינו ממשיכים לייצר ולשווק בגני טל ומעבירים את המפעל הזה לדור ההמשך".

מגרש ביתי:

בוקר טוב/ "בוקר זה זמן נהדר". הבוקר מתחיל בחמש בבוקר עם לימוד לפני התפילה, "אתה והספר ואף אחד לא מפריע לך".

פלייליסט/ אברהם פריד ומוזיקה קלאסית.

השבת שלי/ זמן להירגע ולעשות חשבון נפש לקראת השבוע החדש, מה צריך לעשות שלא עשיתי בשבוע האחרון.

דמות מופת/ יהושע בן נון.

משאלה/ "להפוך את התקשורת למשהו חיובי, שתהפוך את העם הזה לטוב יותר ועם פחות שנאה".

הפחד שלי/ "בגדול לא פוחד משום דבר. אולי בהשראת קמצא ובר קמצא – אנשים מחרימים ומתרחקים זה מזה בגלל דברים קטנים, וזה מאוד מפחיד".

כשאהיה גדול/ "עד היום רצינו לגדל ילדים ואחר כך נכדים, עכשיו אנחנו רוצים לראות את ההמשך ואין לנו אלא להודות על מה שאנחנו רואים בכל יום".

לתגובות: shilofr@gmail.com