נשמות מעולם התוהו והתיקון

אי שם בשלהי אורות כתב לו הרב קוק מאמר על נשמות מעולם התוהו לעומת נשמות מעולם התיקון, כוונתו המרכזית ככל הנראה היתה לתקוף את הקומוניזם בהיותו כלי שעקרונית הוא שואף לטוב, אך לא מתאים בכלל לאנשים שחיים בעולם, ולכלי העבודה שאיתם עובדים בעולם.

העולם הזה כולו אור וכלים, והאור הגדול חייב לבוא בתוך כלים - המציאות שבתוכה אנו חיים, אור גדול שמגיע בלי כלים, גורם ליותר נזק מאשר תיקון. כך כתב הרב קוק. דבריו לקוחים ממושגים קבליים ומופיעים רבות בתורת החסידות, אשר רואה בגוף כלי לתיקון ולהארה של האור הגדול שמאיר הבורא, אך יכול להאיר רק דרך הגוף.

בכל עניין ועניין שאנחנו עובדים איתו יש מקום להסתכל על המהות והפרקטיקה, שני הדברים צריכים תמיד ללכת יחד, ולא יתכן לחשוב רק על המהות בלי לחשוב על פרקיטקה שבה היא באה לידי ביטוי, השאלה "מה הנפקא מינה" היא שאלה שמהדהדת בחלל בית המדרש לאחר כל ליבון סוגיה חמורה וקשה, משום שאם אין נפקא מינה, יתכן שכל הפלפול והאורות שבניתי, כלל לא ישנו למעשה.

לתומי תמיד חשבתי שפוליטיקה תמיד תחשב ל"כלי" שעל ידה ניתן לגלות את האידיאות, ישנם 120 חברי כנסת שאמורים לייצג את הציבור שבחר אותם, ונקבעים לפי כללים קבועים מראש, והם רק כלי להופעת האידיאולוגיה הגדולה שיש לכל אחד בראשו, אף ח"כ לא ייצג אותי יותר טוב משאני איצג את עצמי, ובכל זאת הסיכוי שאני אבחר לכנסת הוא אפסי או שואף לאפס, ולעומת זאת הסיכוי שאדם ציבורי ידוע ייבחר הוא גבוה יותר.

עדיין לפני כל מהלך המתבצע בפוליטיקה צריכה להיות שאלה כפולה - מה למעשה?

ולמרות זאת יש לי תחושה כי בזמן האחרון הציונות הדתית דוחפת את הפוליטיקאים שמייצגים אותה לפירוק, בלי לשאול "מה למעשה" אנשים רבים קוראים למר בצלאל, שאני מאוד מעריך אותו, לנטוש מפלגה שסיכוייה לעבור את אחוז החסימה גבוהים מאוד, בגלל חשש מחיבור אידאולוגי לא מוצלח, או פחות מדי מקומות מתאימים בעשירייה הפותחת, ולעבור להקים מפלגה בעלת סיכויים נמוכים הרבה יותר לעבור, מה שמסכן את כל האידיאולוגיה הגדולה הזו, ויכול לגרום לה לא לבוא לידי ביטוי באופן מעשי בכלל.

אני כבר שומע קולות גם של כל מיני קבוצות אידיאולוגיה קטנות אפילו יותר ממר בצלאל, ששוות ככל הנראה גם פחות קולות, שגם הן מחכות לאיחוד, או חלוקת שלל, או דברים דומים.

למה לא ללמוד מההיסטוריה הקרובה והרחוקה?

ההיסטוריה הקצרה לא נלמדת על ידם, רק לפני שנה לא עברה מפלגת הימין החדש, שהיתה מובטחת בסקרים, על 1500 קולות, ולפני ארבע שנים, מפלגת יחד לא עברה, כי היו חסרים לה 10,000 קולות, ומי זוכר כבר את מפלגת התחייה שלא עברה, ובעקבות זאת הגיע הסכם אוסלו הארור?

ובכלל מי זוכר את המלחמות בבית שני שפירקו את הבית מבפנים, וגרמו לאנשים להלחם בינם לבין עצמם כשהרומאים היו יכולים לאכול פופקורן? ומי זוכר את אגדות החורבן שמלמדות בעצמן ש"אשרי אדם מפחד תמיד" ולעומת זאת "מקשה לבו יפול ברעה", ורש"י שם הסביר שלא היה להם לבטוח בכוחם, אלא להטיל ספק בכך.

מי יודע כמה קולות עלולים להשרף בגלל שטות כזו או אחרת, כמה הציונות הדתית עלולה להנזק ממהלכים כאלו.

למה לא ללמוד מתנועות אחרות?

מדוע הציונות הדתית אינה יכולה ללמוד מתנועת ג' (שאינני ממצביעיה, וגם לא אמנה עליהם, היה לי את הכבוד לגדול בציבור החרדי, ולשמחתי אני רוחש לו כבוד רב, אך גם מכיר רבים מחסרונותיו, ובחרתי בציבור הדתי לאומי באופן מודע לחלוטין) אשר בין אגודת ישראל לדגל התורה, רוחשות מחלוקות רבות, וגם בתוך אגודת ישראל, ובכל זאת איש אינו חושב להפרד אחד מהשני בבחירות הכלליות, ביודעו שהפרדות = גזר דין מוות על כל הפעילות שלהן.

מדוע לא נלמד מהערבים, המרחק בין התנועות האידיאלוגיות שם הוא גדול מאוד, הרבה יותר מאשר המרחק בין אופיר סופר למתן כהנא. והרבה יותר מהמרחק שבין סמוטריץ' לבנט. ובכל זאת הם מבינים שכוחם באחדותם.

אני כלל לא נכנסתי לכך שחוק בדר עופר (החוק שקובע כיצד יתנהלו הבחירות) מאז ומעולם תגמל מפלגות גדולות, כך שככל שהמפלגה גדולה יותר, היא תקבל יותר מנדטים יותר מהמספר היחסי של הקולות שהיא קיבלה.

ובכלל אני חושב שבמרחקים שאינם כה גדולים יכולים שני הצדדים לדבר גם על הפרייה הדדית, ובכלל אני חושב שיכלתי לדבר כמה הציונות הדתית נפגעת בתקציבים בהנהגה, ברבנים, על ידי כך שכוחנו כה מצומצם, ומעציב לראות את המציאות בה הציונות הדתית לא מצליחה להרים פרויקטים בתחומי הדת, בגלל שייצוגה בכנסת כה דל, אבל לא על כך רציתי לדבר היום.

להמשיך לחלום, אבל לא בפוליטיקה

רק על חלום ושברו, על אנשים שחולמים, וברוך השם רוצים הרבה, וזה טוב, אני חושב שאני מאוד מבין את האנשים שאומרים שהעיקר בבחירות זה המשפחה, ורק מועמד אחד יכול לדבר על זה, או מישהו שחושב שהעיקר בבחירות זה הסדרת גבעה א', ורק נציג ב' יעשה את זה, אבל בשביל כל זה צריך פלטפורמה מסוימת שתביא לידי ביטוי גם את הכוחות הקטנים הללו, אם לא נעשה כך הפרקטיקה יכולה להיות נוראית, אדם שחולם גבוה ומתרסק, יכול לקבל דבר גרוע הרבה יותר.

לכן במקום הרפתקאות מוזרות, עלינו לקבל על עצמנו לא "ללכת כפעם בפעם לקראת נחשים" ולהתאחד כולנו, לחשוב על המאחד, ואפילו אם לא, אז לקבל את המציאות כמו שהיא, ולהבין ששלושה מנדטים זה ככל הנראה יותר מאפס מנדטים (ואם מישהו חושב שטעיתי בחשבון, זכותו)