אני לוקחת את עצמי אחורה בזמן, נזכרת בתמונות וברגעים טובים ושמחים, גם כאלה קשים וכואבים, ומבינה כמה הן תמיד היו שם.

כשנכנסתי לכיתה א׳ והגעתי לסניף בפעם הראשונה, ובחודש ארגון הראשון, ובמסיבת הסיום ובכניסה לחטיבה, וכשהתחלתי לחפש שירות היא זו שאמרה לי - לכי לשדות נגב, את תתאהבי ואני בטוחה שהם אפילו יותר.

כשהתאהבתי בפעם הראשונה, הסתכלתי עליו בעצם בזכותה. וכשנפרדנו היא הייתה שם הראשונה,
לבוא אליי ולחבק אותי כמו שרק היא יכולה.

כשחגגתי ובעצם כשכולנו חגגנו, ממש בכל אירוע משפחתי. בארוחות חג ושבת, לפני מבחנים ובגרויות
בטיולים, בחוויות. הן תמיד היו שם. הדמויות שלהן חקוקות לי בנשמה, תווי הפנים חרוטים לי על הלב
והמילים שלעולם לא יצאו משם.

והיום אני בתפקידן, מנסה לקחת את הטוֹב, את התמימות הטהורה, את הדלק שלהן לעשייה. מנסה בקצת שיזכרו אותי, כמו שאני זוכרת ומוקירה, שיזכרו שהייתי, שאדע שנגעתי, שהשפעתי, שאלך בתחושה שאני את החותם שלי השארתי.

לא כולם מכירים כמוני במציאות בה בנות שירות הן חלק נוכח ובלתי נפרד מהחיים, אז ההשוואה באופן טבעי היא מול חיילים, ומי שלא מכיר יכול בתחילה לזלזל, כי אולי אני לא זוחלת על חולות, לא לובשת מדים צמודים, אולי אין לי מפקדים על הראש והחיים שלי נראים יותר קלים.

אז אם כבר משווים, בואו נעשה את זה נכון- כי אני מתמודדת עם דברים שונים, המלחמות שלי אחרות,
והשעון שלי לעולם לא מפסיק להסתובב. אף אחד לא מוציא אותי להפסקה, ולא מכניס אותי לחדר אוכל
והשבתות. בואו לא נדבר על כמה שבתות שהחייל הכי קרבי לא סוגר.

אז החיילים האהובים שומרים על הארץ, ובנות השירות שומרות על העם. החיילים מגנים בגופם
ובנות השירות בנפשן. אתם שומרים על הדגל, ואנחנו דואגות שהוא תמיד יהיה מורם.

בנות השירות הן הלוחמות השקטות, כמו מסתערבות, מכניסות עצמן למקומות הכי מסוכנים, ובשקט בשקט נלחמות על הרוח של מדינת ישראל. על הדור הבא של מדינת ישראל. אז לא תמיד קל לנו לראות אותן, אבל הנה, עכשיו אתם יודעים שהן שם, אז לכו לבת הקרובה אליכם ותנו לה חיבוק חם (כמובן לא לעבור על שמירת נגיעה🙈) ומשהו טעים בצד כמובן.

ובהזדמנות הזו אשתף, כי בשנת 2021 יש עוד מקומות ללא בנות שירות בכלל. כמו היישוב שלי למשל.
ואני מרגישה קצת מוזר, שבשביל להתנדב בבית שלי אני צריכה להתאמץ ואפילו להתחנן כל כך. זה חלק מהמודעות שאני מדברת עליה, שהיא עדיין לא מספיק שם.

הרי, אף גבול לא ישאר ללא שמירה והגנה של כוחות צה״ל, נכון?

אז למה ישוב שזקוק כל כך לעשייה הזו, לפועלן ולנוכחותן של בנות שירות אפשר להפקיר?

דרשנו בשומר החומות- תנו לצה״ל לנצח, ואני עכשיו דורשת- תנו לבנות שירות להיות.

--

אילה חממי היא בת שירות בגרעין שדות נגב, קומונרית בני עקיבא בסניף מעגלים וחברה בפורום מובילות בשירות