תני פרנק, במאמרו "תחרות גם בכשרות" שפורסם בגיליון הקודם, שיתף אותנו בחלומו על תחרות בנושא הכשרות שתועיל לאיכות השירות. הדבר אולי יקדם את הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה, אבל לכשרות הוא רק יזיק.

הוא פתח ותיאר את מערך הכשרות כמערך ריכוזי חרדי שכופה את דעתו ההלכתית המחמירה על הציבור, ודרש שקיפות והגינות בתחום תוך הענקת אוטונומיה בבחירת ספק הכשרות של הרבנות.

שורות אלו הן עיוות של המציאות. מערך הכשרות של הרבנות הוא מערך של כ־150 גופי כשרות שונים. כל רשות מקומית מחזיקה את רשות הכשרות שלה. לרבנות ירושלים יש גוף כשרות משלה ולרבנות אילת גוף כשרות משלה. על פי החוק גופים אלו הם גופים עצמאיים, שאינם מחויבים לעבוד אפילו לפי נוהלי הרבנות הראשית לישראל! כך שבוודאי שאי אפשר לתאר אותו כ"מערך ריכוזי".

כל גוף כשרות מופעל בידי אנשי המועצה הדתית והרבנות המקומית. האמירה שהמערך נשלט בידי החרדים אינה נכונה. כל מועצה דתית ממנה מנהל מחלקת כשרות המתאים לה, ובכלל המערך ישנו מגוון רחב מאוד של אנשים שמנהלים אותו, מכל מגזרי הציבור הדתי. יחד עם זאת יש להוסיף שהציבור הדתי־לאומי גם אינו נוהר בהמוניו לתחום העיסוק הזה, מסיבה פשוטה – המשכורות הן מהנמוכות במשק. יואיל נא תני פרנק לעסוק בסוגיה זו כדי לטייב את המערכת ולא להרוס אותה. גם אגף הכשרות ברבנות הראשית לישראל מורכב מאנשים שונים, חלקם דתיים לאומיים וחלקם חרדים. כדאי לזכור שכמחצית מהאוכלוסייה הדתית בישראל היא חרדית.

אם יש גוף במדינה שנהליו שקופים – זהו אגף הכשרות של הרבנות הראשית לישראל. כל הנהלים מצויים באתר הרבנות, נגישים לכל דורש ומפורטים לפרטי פרטים. אין עוד אף גוף כשרות שיש לו נוהלי עבודה שמפורסמים לציבור הרחב ברמה כזאת, גם לא לצהר. אתם מוזמנים לבדוק.

אין חוק שמחייב עסק להשתמש בשירותי הכשרות של הרבנות המקומית. החוק קובע שאדם שרוצה להציג את העסק ככשר צריך תעודה מהרבנות המקומית. מי שלא רוצה את הרבנות, שלא יציג את העסק שלו ככשר. כיום, על פי בג"ץ, יש לו אפשרות לספר לציבור מה הוא עושה במטבח מבחינה כשרותית ושיש לו פיקוח על כך. לכל אחד יש אוטונומיה מלאה בנושא. אפילו צהר מחזיקה בכמה מאות עסקים שלהם היא נותנת פיקוח. כך רבני צהר כבר מתחרים בשוק הכשרות הבסיסי – בדיוק כפי שתני פרנק חולם שיקרה וכפי שכתב במאמרו.

ההצעה לפתיחת אזורי הכשרות אינה אלא סיסמה יפה ותו לא. באיזו דרך מצפה תני פרנק שמנהל מחלקת הכשרות של גוש עציון יוכל לתת כשרות לבית מלון באילת? ניהול מערך שמסוגל לתת כשרות אמיתית בכל רחבי הארץ דורש משאבים הרבה יותר גדולים ממה שעומד כיום לרשות מחלקת הכשרות של המועצות הדתיות. מי יממן את זה? פרט לכך, איזה אינטרס יהיה לרב המקומי אשר חתום על התעודה לעשות זאת? מדוע ירצה רבה של שדרות לתת כשרות לעסק שנמצא בראש פינה? הוא לא יכול להרוויח מזה כסף – משום שמשכורתו קצובה ומשולמת מקופת הציבור, והדבר יגזול ממנו זמן ותשומת לב שאמורים להיות מופנים לקהל עדתו ולעירו. רבנים מקומיים אינם עסקים שמתחרים זה בזה על רווחים כלכליים.

הדבר אינו דומה כלל לפתיחת אזורי הרישום לנישואין. תיק נישואין הוא דבר חד־פעמי, שרובו נעשה כיום באמצעים וירטואליים. הענקת תעודת כשרות למלון בתל אביב משמעותה אחריות 24/7 על מה שנעשה שם, תוך הגעה לביקורות במקום באופן סדור. מדוע ולמה הרב של קריית שמונה יעשה זאת? יתרה מכך, הדבר רק יגרום לסכסוכים בין הרבנות למועצה הדתית, משום שמי שיכול להרוויח מתשלומי האגרה זו המועצה דתית, אבל מי שחתום על התעודה זהו הרב המקומי שלא ירוויח מזה דבר, ובאופן טבעי לא ירצה לפעול מחוץ לאזור שלו.

ובכלל, איזה אמון יהיה לציבור במערכת שכזאת? היא תעורר רק שאלה אחת – מיהו הרב שמוכן בעבור בצע כסף לעזוב את האזור שלו ואת מחויבותו לציבור שעליו הוא מופקד?

יש מה לשפר ולקדם במערך הכשרות, אולם הדרך הזאת אינה הדרך הנכונה. כשרות לא בונים בסיסמאות של תחרות ושוק פתוח. כשרות בונים באמצעות עבודה מאומצת ומשכורת הולמת לעובדים בתחום.

הכותב הוא מנהל מחלקת הכשרות במועצה האזורית גוש עציון