בדיוק כאשר גמעתי את הקילומטרים האחרונים בדרכי לחדר האוכל של ישיבת אור עציון, והשדות הסמוכים למרכז שפירא כבר החלו להיראות באופק, פוּש משמח מאחד מאתרי המגזר הופיע על מסך הטלפון הרוטט: 'ברוך ה': הרב חיים דרוקמן בן ה־89 החלים מקורונה'. כמה דקות לאחר מכן, כאשר פגשתי את הרב דרוקמן ותלמידיו הנרגשים, תהיתי ביני לביני על אודות הסמיכות המעניינת.

ביום שלישי האחרון, בשעת ערב מוקדמת, התקיים בישיבתו של הרב דרוקמן כנס מיוחד שיזמה הדס בשן, כנס אשר חשף בפניי פן שאינו מוכר באישיותו של הרב ובחיי משפחתו.

הנה כי כן, מתברר שלפני כ־50-40 שנה עסקו הרב דרוקמן ואשתו במפעל אדיר ושוקק חיים של קירוב בעלי תשובה, מהמקומות הרחוקים והמנוכרים ביותר ליהדות. פרט לכך, במקרים רבים שבהם הרב ואשתו עסקו בקירוב רחוקים הם הכניסו לביתם כפשוטו רבים מאותם יהודים שביקשו להתקרב לחיי תורה ומצוות. בחודשים האחרונים התגבר הרצון בקרב בעלי התשובה הללו להודות לרב ולאשתו, ולטובת כך התקבצו החברים מכל קצוות הארץ. חדר האוכל של הישיבה התאים בפשטותו ובצניעותו לאנשים שאכלסוהו בכנס זה, אשר גילם הממוצע עמד על שבעים. מלבד הרב דרוקמן ואשתו – אשר ישבו מול הקהל בכבוד הראוי להם – ובעלי התשובה הוותיקים ובני ובנות זוגם, השתתפו במפגש גם כעשרים מצאצאיהם של הרב דרוקמן ורעייתו, הרבנית שרה. חלק מבני המשפחה חיו בשנים המדוברות, ומשום כך זכו לקחת חלק חשוב במפעל הקירוב אשר כעת מקבל הד ופרסום.

"בימים ההם", אומר הרב גדעון בשן שהנחה את הערב, "התנועה הקיבוצית ארגנה לתלמידי כיתה י"א וי"ב סמינר, אשר במסגרתו נלמדו כמה חוגים. אחד מאותם חוגים היה חוג דתות, ובמהלכו למדו הנערים על היהדות, ולהבדיל על הנצרות והאסלאם. רותי סופר, אשר הייתה אמונה על ארגון החוג הנ"ל, החלה להתעניין יותר ויותר ביהדות, ועם הזמן החוג לדתות שינה את פניו והפך להיות חוג ליהדות. לטובת העברת השיעורים הוזמנו רבנים שונים, ובאחת הפעמים הרב דרוקמן הגיע למסור שיעור. משהו שם עבד טוב והנערים ביקשו להמשיך את העניין, וכך נקבע שיעור קבוע פעם בחודש לנערי הקיבוצים עם הרב. פרט להעברת השיעורים הרב גם נתן יחס אישי ואהבה רבה לנערים. רבים מהם גם התייעצו איתו על ענייניהם השונים".

כמה דקות לאחר תחילת הכנס ביקש הרב בשן מהנוכחים לספר בקצרה על הקשר המיוחד שנרקם לפני אי אילו שנים בינם ובין משפחת דרוקמן. ראשון הדוברים בעניין זה היה ד"ר צבי צמרת. "אני בן קיבוץ האון, אשתי הייתה חברה קרובה של מירל'ה, בחורה שהרב קירב ובסופו של דבר הפכה לבת ביתו ממש, וכך הגענו למשפחת דרוקמן. הייתי אז בן 25, מנהל בית הספר התיכון הצעיר ביותר בארץ. אחד הדברים הזכורים לי ביותר מביתו של הרב הוא שהיינו שם יחד ביום הכיפורים של שנת 1973. זה היה יום הכיפורים הראשון ששמרתי כהלכתו. יש כאן חברים שזוכרים אותי קופץ בבהלה מבית הכנסת בעיצומו של יום, ובארבע אחרי הצהריים כבר גויסתי למלחמה הנוראה ההיא". בנקודה הזאת עצר הרב דרוקמן את ד"ר צמרת, וביקש את רשות הדיבור. "באותו יום כיפור הייתי שליח ציבור במוסף, ובסוף התפילה אני מסתובב ורואה שכל המבוגרים אינם. לא ידעתי מכלום, ממש הייתי בהלם. הר"מים של הישיבה, כל האורחים, פשוט אף מבוגר לא נשאר בבית הכנסת. זה משהו שקשה לשכוח".

"עם השנים הקשר הלך והתהדק", המשיך צמרת לאחר דברי הרב, "והרב והרבנית השאירו לא פעם את הילדים שלהם אצלנו כאשר היה להם צורך בכך. דבר נוסף שחיבר בינינו היה עניין עליית היהודים מברית המועצות. נשלחתי מטעם המוסד חמש פעמים לברית המועצות, ורבים לא יודעים זאת אבל לרב דרוקמן יש זכויות רבות בעלייה החשובה וההיסטורית הזאת".

"החלטתי שכך אחנך גם את ילדיי". הרב דרוקמן עם תלמיד

צילום: יצחק נייהוז

עם הרב בכל העולם

לאחר דבריו של צבי, המיקרופון עבר לידיו של ניר אלוני. "אני במקור ממעיין צבי, וכבר למעלה מארבעים שנה בבית אל. נפגשתי עם הרב דרוקמן במסגרת החוג ליהדות לפני מלחמת ששת הימים. מבחינתי זו הייתה אהבה ממבט ראשון. את הקשר עם הרב המשכתי גם בצבא. שירתנו בסיני, פעם בחודש היינו יוצאים הביתה, הייתי שם את הבגדים במכבסה של הקיבוץ ומגיע לרב דרוקמן לשבת. אחרי השירות הרב אמר לי שאני יכול להתחיל ללמוד במרכז הרב, והקשר הלך והתעצם. בתקופה ההיא גם הייתי אצל הרב בליל הסדר, שאותו לא אשכח בחיים. הייתי צריך את הקשר האישי והחם הזה, והמשכתי לבוא לרב עוד ועוד. המפגש הזה עם הרב ומשפחתו בנה אותי בצורה מדהימה. הקשר הזה לא היה חשוב רק מהבחינה של אבא שאוסף אותי אליו ומקרב אותי ליהדות, אלא זה גם היה להגיע אליו עם כל הערכים הטובים שהיו לנו, ולבנות קומה נוספת בלי להיאבק בהם או לאבד אותם. כשהפכתי לאבא בעצמי, השתדלתי להתנהג עם ילדיי בדרך הטובה שהרב התנהג איתנו, בדרך שיש בה המון הכלה, חיבוק, חום, סבלנות ואהבה. אשרינו שזכינו. אני מרגיש שאת כל האישיות הבוגרת אני חייב לרב ואשתו".

הדובר הבא היה זיו פארן. "אני בן קיבוץ יפתח, ובשלב מסוים התחלתי להתקרב ליהדות, אבל אחרי חודשיים בישיבה מסוימת היה לי קשה עם לימוד הגמרא ולא כל כך ידעתי מה לעשות. התייעצתי עם הרב דרוקמן, אמרתי לו שאני לא יכול להישאר יותר בישיבה שבה למדתי, אז על המקום הוא אמר לי: 'בוא, תצטרף אליי'. נדחפתי באוטו שלו בין הספרים ובין שאר הטרמפיסטים, והוא פתח לי מיטה אצלו בבית ואפשר לי להתחבר לאט לאט. הצעדים הראשונים היו מאוד לא פשוטים בשבילי, אבל בזכות הרב צלחתי אותם. בימים הייתי עובד במשואות יצחק, ובערבים מצטרף לשיעורים של הרב. כשאשתי ואני התחתנו, הרב הגיע למרות המרחק הרב. במשך כעשרים שנה הייתי ר"מ במכינה הקדם־צבאית בפדואל, והרב השפיע על כל עשייתי החינוכית והכללית".

את הדברים הבאים סיפר זאב שרון. "הייתי ילד חוץ בקיבוץ ניר עם, הלכתי לחוג דתות, ועד היום אני זוכר את השיעורים שקיבלנו שם מהכומר. ביום האחרון של הסמינר הגיע הרב דרוקמן, ושם החל השינוי מבחינתי. היינו עשרה אנשים בשיעור ההוא, מתוכם ארבעה חזרו בתשובה בזכות הרב. אני רוצה לספר בהזדמנות הזאת משהו שאף אחד לא יודע, אפילו הרב. אחרי הצבא עשיתי טיול גדול. בשנה אחת עשיתי 50 אלף קילומטרים במדינות רבות בעולם. במשך כל הטיול הזה הרב היה איתי בצורה חזקה מאוד, באופן שקשה לי להסביר. הנוכחות שלו איתי מאוד השפיעה עליי ועיצבה את חיי בטיול הזה ובכלל".

לאחר דבריו של זאב דיברה הדר בשן, יוזמת ומארגנת הכנס. "אני במקור מנצר סרני, והרב חיים ושרה היו בשבילי השער שדרכו הלב יכול היה לעבור ולהתחיל לצעוד על השביל שחוזר הביתה. הצטרפתי לחוג ליהדות בכיתה י"א, ובאחת השיחות שלנו אחד החברים אמר שאם הדברים שאנחנו שומעים כאן מעניינים אותנו, אולי זה צריך לקבל ביטוי ממשי גם בחיינו. אני השתתפתי בחוג בקטע של לשמוע דברים מעניינים ולא יותר מזה, והדברים שלו ממש הקפיצו אותי. דוסים בשבילי זה היה חבר'ה מישיבת באר יעקב שקצת הכרתי אותה, והיה לי ברור שאני בחיים לא אהיה כזו. והנה, ההיסטוריה עשתה את שלה. לעולם אהיה אסירת תודה לרב ולרבנית על הדרך שנפתחה בפניי בזכותם".

"מפעל לחסד ואירוח"

השעות חולפות, הסבב ממשיך ומתארך, ותלמידים רבים של הרב מספרים על החיבור המיוחד שנוצר ביניהם. מטבע הדברים, כמובן, לא נוכל להביא בכתבה זו את דבריהם של כל הנוכחים. בשלב מסוים הרב בשן עצר את הסבב והקריא את שמותיהם של תלמידי הרב שמאוד רצו אך לא יכלו להגיע. בדקות אלה הבטתי בתשומת לב מיוחדת בפניו של הרב ויכולתי לזהות בקלות את מבטי הערגה והאושר שעלו בו כאשר נשמעו השמות השונים. לאחר הפסקה זו הסבב נמשך ורשות הדיבור ניתנה לצעירת הדוברים, חברת הכנסת אורית סטרוק.

"אני במקור מירושלים", אמרה סטרוק, "למדתי כמובן בתיכון חילוני, ליד"ה, ואת תהליך התשובה שלי התחלתי כשהייתי בת 16 וחצי. הגעתי לשיעורים במכון מאיר, וביניהם לשיעורו של הרב דרוקמן. בתום אחד השיעורים ניגשתי לרב כדי לשאול משהו אישי, ותשובתו הייתה שאני צריכה לבוא אליהם לשבת. לפני שהגעתי לשבת אצל משפחת דרוקמן יצא לי להתארח אצל משפחות דתיות, ולמרות זאת בשבת הזאת הייתי בהלם תרבות של ממש. אף פעם לא ראיתי בית שהוא כזה מפעל לחסד ואירוח. הבית שלהם היה פתוח לכל דכפין, ובמיוחד לחילונים שרצו להבין מה זה יהדות. וזה לא משנה אם הם באו עם רכב בשבת או עם מכנסיים קצרים וגופייה. פרט לכך, הרב והרבנית היו מכניסים לביתם את האנשים המוכים והמסכנים ביותר. הרבנית הייתה רופאה ועבדה בבית חולים לחולי נפש. לא פעם היא הייתה מביאה אליהם הביתה אנשים מבית החולים, שיגורו אצלם לתקופות ממושכות. ואם היה צריך הם גם היו נותנים את החדר שלהם לאורחים, והרב היה ישן על מיטת מתקפלת בחדר העבודה שלו".

"פרט לכך, כמובן שחשוב לי לספר עוד על הרבנית שרה", המשיכה סטרוק. "היא סמל ומופת לחיי תורה וקדושה. כל החיים שלה זה תפילה אחת גדולה. רק לראות אותה מתפללת זה כבר נותן לך כוחות אדירים. זמן קצר אחרי שהגעתי לבית של הרב ראיתי שיש להם ילדה מאומצת, ילדה שסבלה מכמה מחלות ולכן בין היתר הם אימצו אותה, וגם ילדה ביולוגית עם תסמונת דאון, והרבנית גם הייתה אז בהיריון. אני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ, הייתי אז כנראה חצופה קטנה, ושאלתי את הרבנית איך יש לה אומץ להביא כעת עוד ילד לעולם לצד כל האתגרים האלה.

"הרבנית ענתה לי בנחת ואמרה שכאשר בתה שסובלת מתסמונת דאון נולדה, המליצו לה להוציא מהבית את הילדה שהם אימצו אך הם סירבו בכל תוקף. 'מבחינתנו היא הבת שלנו לכל דבר ועניין', היא אמרה. הרבנית הוסיפה שהקב"ה מעניק את הכוחות המיוחדים להתמודדות עם כל נשמה שהוא מוריד לעולם. המשפט הזה מאוד השפיע עליי, והלכתי איתו הלאה כאשר הפכתי לאמא בעצמי. אגב, בגלל כל הדברים האלה התחלתי לסגל לעצמי את 'מדד שרה דרוקמן'. בכל פעם שנתקלתי בקשיים אמרתי לעצמי: 'כמה הגעת במדד הקושי של שרה דרוקמן?' ובזכות כך הבנתי שאני יכולה להתמודד עם הדברים".

"ככלל אפשר לומר", הוסיפה סטרוק, "שהרב דרוקמן חיפש בכל יהודי את הנשמה שלו. זה מה שעניין אותו. וגם היה לו יחס נכון לתשובה. למשל, הייתי מתארחת אצלם רק כל שבת שנייה ולא בכל שבת, כי הרב מאוד עודד אותי להמשיך את הקשר הטוב עם המשפחה שלי, למרות הפערים בינינו, ולכן הייתי שבת אצלם ושבת אצל הרב. בגלל כל הסיבות האלה ועוד, האדם שלאורו אני הולכת בעשייה הציבורית שלי ובכל העניינים זה הרב דרוקמן. הוא מופת להנהגה ציבורית בעיניי. אגב, גם בעלי חייב הרבה לרב דרוקמן. בעלי עלה לארץ והיו לי קשיים בקבלה לישיבות. הרב דרוקמן היה היחיד שהסכים לקבל אותו בלי שירד שנתיים כיתה. בהמשך הדרך הרב הכיר בינינו וקידש אותנו. אנחנו חייבים לו ולאשתו כל כך הרבה".

השיח סביב השנים הרחוקות־קרובות נמשך, הסיפורים הולכים ונערמים, ועל פני צאצאיהם של הרב ואשתו ניכרת נחת גדולה, ובצדק. ילדיהם של הרב שנכחו בכנס אומנם לא היו בין הדוברים, אך משום שהיו שותפים למפעל הגדול באותן השנים חשתי צורך לשוחח איתם בצד האולם באופן אישי. את הדברים הבאים אמרה יסכה לפיד, בתו הגדולה של הרב. "מבחינתי מדובר במפגש מאוד מרגש. אנחנו באמת אנחנו זוכרים את התקופה הזאת היטב, וכמובן שגם לקחנו בה חלק. היינו מציעים את המיטות, מכבסים, מארחים, עושים כל מה שצריך. לפני הימים הנוראים היינו עוברים על המחזורים ומסמנים איפה צריך לשבת, איפה לעמוד, מה אומרים בלחש וכו' כדי שהחבר'ה ידעו איך להתפלל. וכמובן", ממשיכה לפיד, "הדבר הזה השפיע גם עלינו. למשל, היינו עושים הרבה פעמים ליל סדר של שלוש מאות איש, וזה משהו שמותיר בך רושם. אגב, מעניין לספר שחלק מהשירים שנכנסנו אלינו לליל הסדר היו שירים שהחבר'ה הביאו איתם מהקיבוצים".

היה להורייך מימון חיצוני לטובת העניין? לא היה לכם קשה לחלוק את תשומת הלב שלהם ולחיות בצפיפות? הוריכם לא חששו שתתקלקלו? וכיצד זה השפיע עליכם?

"לא היה להוריי מימון, כל הפעילות מומנה על ידם. ולא, לא היה לנו קשה עם זה. אפילו שמחנו מכך. לגבי החשש, אני לא חושבת. אומנם הגענו מרקעים שונים, ולמרות שהיינו צעירים מהחבר'ה שהגיעו בכל זאת נוצרו בינינו קשרי חברות, אבל ברוך ה' לא הייתה אף השפעה שלילית. אם כבר, הייתה בהחלט השפעה חיובית. זה נתן לנו המון, כילדים. עוד לגבי ההשפעה אני יכולה לומר שזה לא עבר לאף אחד מהילדים בכאלה מימדים, אבל זה בהחלט השפיע. ההורים שלי הם כמו מלאכים. לא הגענו לדרגתם, אבל כל אחד בדרכו משתדל להוסיף טוב כמוהם. הבן שלי גר בתל אביב ומלמד ב'המקום', אחת הנכדות של הרב מנהלת את 'ראש יהודי' בתל אביב, ועוד בני משפחה קשורים לעניינים האלה של קירוב ואהבת ישראל, וזה בטח יונק מאותם שורשים".

לקראת סוף הכנס חיכו המשתתפים הרבים כמובן לשמוע את דברי הרב, שבתורו אחז במיקרופון והתרגשותו הרבה נראתה על גופו ופניו. "אני לא מתכונן לדבר הרבה", אמר הרב. "אני רק רוצה לומר שמרגש מאוד לפגוש את כולכם. ממש מרגש מאוד, וזו לא מילה מוגזמת. הדברים האלה זכורים לי היטב, ואתם זכורים לי עד היום לטובה. ההסתכלות הנכונה היא באמת הסתכלות כללית של 'כולנו יהודים'. היום עושים הבחנות שונות, אבל כולנו יהודים. לכולנו יש את אותה נשמה. צריך לדעת לגעת בנשמה של כל יהודי, לאהוב כל יהודי, ולהסתכל על הטוב האדיר שהקב"ה נותן לנו. אלה חלק מהדברים הכי חשובים בעולם".