* איתן סנש, אחיינה העומד בראש עמותה לזכרה, אומר שבהתייחסות אל דודתו כסמל הוצנעו קשייה בארץ וצדדים באישיותה * לאחר מות אביו נמצאו 190 מכתבים של חנה סנש ששופכים אור על אישיותה ושטרם פורסמו * הגיבורה הצעירה הותירה אחריה מורשת של עשייה * שלא תיגמר לעולם
"אינני יודעת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. אני מרגישה שעכשיו אני יהודייה בעלת הכרה, ובכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי, ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה". את המילים האלו כתבה חנה סנש בהונגריה בהיותה בת 17 בלבד. שנה לאחר מכן עלתה לארץ.
סנש למדה בנהלל ולאחר מכן הצטרפה לקיבוץ שדות-ים. היא התנדבה לצבא הבריטי, ויחד עם קבוצה מצומצמת של צנחנים ארץ-ישראלים, צנחה בלב אירופה הכבושה. היא נתפסה ועונתה, ובדיוק לפני שישים שנה, ב-7 בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה, הוצאה להורג בעוון ריגול ובגידה במולדת.
ביום שישי האחרון, כ"א בחשוון, נערכה סמוך לשדות-ים עצרת זיכרון משותפת לחנה סנש ולחביבה רייק, שצנחה בסלובקיה הצטרפה לשורות הפרטיזנים, ויחד עם חבריה החלה בארגון יחידה יהודית. את רייק הוציאו הנאצים להורג ב-20 בנובמבר 1944. על שמה נקראו ספינת מעפילים, קיבוץ להבות חביבה וסמינריון גבעת חביבה.
מאחורי העצרת עומדת ´העמותה להנצחת חנה סנש ומורשתה´, שבראשה עומד איתן סנש, בנו של גיורא, אחיה היחיד והאהוב של חנה. אם נדמה היה שכל מה שהיה ידוע על חנה סנש כבר נאמר ונכתב, הרי שבשיחה עם האחיין איתן סנש מתברר שהמציאות מורכבת יותר.
מכתבים שטרם נחשפו
סנש, כיום בן 55, לא זכה להכיר את דודתו, אך את סבתו קתרינה סנש, שנפטרה לפני כ-12 שנים, בגיל 96, הוא זוכר היטב: "אצל סבתא שלי, שהיתה אישה אצילית מאוד, היינו אוכלים כל ליל שבת. דמותה של חנה תמיד ריחפה בחלל האוויר. אם זה מכתב שמישהו שלח בנושא או הזמנה להרצות עליה. אני זוכר הרבה אנשים שהיו מגיעים אל סבתי בקשר לחנה. לאבי ז"ל הפריעה העובדה שכל הזמן דיברו עליה כגיבורה מבלי להתייחס גם לצדדים היותר אנושיים שבה".
אחרי מותה של סבתו יצא איתן סנש עם אביו למסע שורשים בהונגריה. "הנסיעה הזו עשתה לי משהו", הוא אומר. "הבית שבו גרה המשפחה עדיין עומד, כמו גם חנות שעונים שהיתה שייכת לסבא של אבי. בבית-הקברות מצאנו מצבה שנעשתה לזכר דודתי חנה, לאחר שעצמותיה הועלו לארץ. ראיתי את הכאב של אבי אל מול ההזנחה של המצבה.
"לדעתי, לא פעם עשו שימוש ציני בדמותה של חנה. בשנות החמישים האווירה הציבורית חיפשה דמויות של גיבורים, ואכן היא היתה כזו, ללא ספק, אך העדיפו להתעלם מנקודות אחרות באישיותה, כמו ביקורת על הקשיים שהיו לה, על החיים בקיבוץ. עשו ממנה מיתוס, אבל מדובר בבן-אדם שחי ויצר".
כבר ב-1946 יצא ספר זיכרון על חנה סנש בעריכת משה ברסלבסקי, חבר קיבוץ נען. הספר זכה לתפוצה נרחבת, והודפס ב-15 מהדורות. מקובצים בו, בין השאר, קטעים מיומנה, שירים, מחזה שכתבה ודברים שכתבו אמה וחברים לשליחות. היומן מתחיל בגיל 13, כשעוד היתה נערה מצטיינת בבית-הספר הכללי.
עם עלייתה לארץ, החליטה לעבור לכתיבה בעברית בלבד, ומדי פעם, בעיקר בעתות משבר, חזרה להונגרית. איתן סנש טוען כי בחלק מהתרגומים מהונגרית נעשו שינויים כדי להתאים את הדברים לדמות שנבנתה. יתרה מכך: מתברר כי רוב מכתביה טרם ראו אור. בימי השבעה, לאחר מותו של האב גיורא, מצאו בניו בתוך ארון הבגדים שלו עשרות מכתבים. חלקם היו לפני כן בתוך ארגז עץ גדול, אצל הסבתא קתרינה. היו שם בין השאר קטעים קצרים שכתב בילא, אביה של חנה, שהיה סופר מוערך בהונגריה, לאשתו, ומכתבים רבים של חנה לאחיה גיורא ולאמה. "בספר על חנה סנש מצויים רק כעשרים מכתבים, וגם בהם יש כמה שינויים משפת המקור. בעיזבון שבידינו יש כ-190 מכתבים, ששופכים אור על רבדים אישיים ואנושיים של חנה, שעד היום טרם באו לכלל ביטוי".
ב-1997 נסע איתן סנש למוזיאון השואה בוושינגטון. "הרציתי בפני כל אנשי החינוך של הקהילה היהודית על דמותה של חנה, ובתוך כך הצגתי בפניהם כמה מכתבים שלה שלקחתי איתי. היתה שם התעניינות רבה. רוב החומר שיש במוזיאון התקבל מ´יד ושם´. מנהלי המוזיאון, שמחזיקים ציוד רב ומשוכלל, ביקשו ממני את המכתבים, והבטיחו לטפל בהם כראוי. סירבתי בטענה שהחומר הזה אינו רכושי הפרטי, אלא שייך למדינת ישראל".
אידיאליסטית אמיתית
בשנות החמישים הקימו חברי קיבוץ שדות-ים את ´בית חנה סנש´. מרים נאמן, חברת הקיבוץ ובת גילה של חנה סנש, השקיעה שנים רבות בפיתוח המקום, שבו חזיון אורקולי, תצוגה וספרייה, אך זה מבנה קטן, שרחוק מלהיות מותאם לתלמידים של תחילת המאה ה-21. לפני כחמש שנים הוקמה ´העמותה להנצחת חנה סנש ומורשתה´, ששמה לה למטרה להקים, בשיתוף עם קיבוץ שדות-ים, מרכז מבקרים מודרני גדול וחדיש, בו ייחשף כל החומר הארכיוני הנמצא בידי המשפחה. העמותה הקימה גם אתר אינטרנט בעברית ובאנגלית. השאיפה היא להקים מרכז שיוכל להיות מותאם ונגיש לכל המעונינים, ובכללם סטודנטים ותלמידי תיכון. איתן סנש לא מסתיר את אכזבתו ממשרד החינוך, שלדבריו לא עושה די כדי לעזור.
מי שעומדת לימינו של סנש היא אנה סלאי, דוקטור לספרות הונגרית. היא החלה בעבודתה עם האב, גיורא סנש, וסייעה לו להוציא ספר בהונגרית שכלל את יומנה ואת שיריה של אחותו. ד"ר סלאי מסבירה את חשיבות המכתבים שטרם ראו אור: "חנה כתבה לאמה לפחות פעם בשבוע, הרבה יותר מאשר כתבה ביומן. מתוך החומר הזה ניתן ללמוד הרבה על החיים שלה.
"אפשר להכיר את תוכנית הלימודים של נהלל, המקום הראשון אליו הגיעה. סנש לא היתה רגילה ללימודי חקלאות ולעבודה פיזית. במכתבים אפשר למצוא גם משברים שעברו עליה בהתאקלמות בארץ. החברה אליה הגיעה היתה שונה מאוד ממה שהכירה בהונגריה".
מעט מקשייה ניתן, בכל זאת, למצוא ביומנה. בראשית 1942 היא כותבת: ´´תשע שעות ביום אני עומדת ומכבסת. אני שואלת את עצמי: האם באמת זהו תפקידי?". "דבר נוסף הניתן ללמוד מהמכתבים", אומרת ד"ר סלאי, "הוא הטיולים הרבים שהיא מזכירה במפגש עם אנשים מגוונים ערבים, דרוזים ואחרים. לא אחת היא כותבת גם על הבעיות שלה בשפה. חנה, שכתבה גם מחזה, הרגישה לעתים שחסרות לה מילים בעברית כדי להביע את התחושות שלה. עבורי השירים שלה חזקים מאוד. הם מרגשים אותי כל פעם מחדש". ב-1942 כתבה את שירה המפורסם ´הליכה לקיסריה´, המוכר יותר לפי השורה הראשונה שלו: "אלי, שלא ייגמר לעולם".
הסופר אהרן מגד, מי שהיה חבר קיבוץ שדות-ים וכתב עליה מחזה, זוכר את הופעתה של סנש בקיבוץ. "הקבוצה שלנו היתה מורכבת מחברים, שחלק מהם לא הספיקו לסיים את כיתה י"ב", הוא משחזר. "חנה היתה טיפוס מעולם אחר. משכילה, אצילית, בעלת נימוסים אירופיים. אך בעיקר מה שבלט אצלה היה שהיא היתה אידיאליסטית אמיתית, במלוא מובן המילה. היא היתה מוכנה לעשות דברים בשם האידיאל. צריך לזכור שהיא הגיעה לבדה, ללא מסגרת תומכת כמו תנועת נוער. היא נעשתה ציונית בכוח עצמה, ובאה למשק פועלות כדי להיות חקלאית. לשדות-ים היא הגיעה אחרי הרבה חיפושים. היא הגיעה למקום שהיה קשה כלכלית וחברתית".
מגד היה, ככל הנראה, מהראשונים שראו את שיריה בעברית. "ערב אחד היא באה לאוהל, וביקשה שאקרא את השירים שלה ואומר לה אם הם טובים. התרשמתי מהשירים, אבל אמרתי לה שהיא צריכה עוד להתפתח בשירה, השירים שלה היו דומים מדי לשירי רחל. היא כתבה מתוך אהבה גדולה לארץ, והביעה את המסירות הגדולה שלה. היתה לה תחושת ייעוד. היא יכלה בקלות ללכת לאוניברסיטה, אך החליטה לוותר. שיריה כתובים באש קודש. היה בה הרבה ממה שאנחנו מייחסים לנביאים. כמו למשל בשיר ´בדרך´: ´קול קורא והלכתי/ הלכתי כי קרא הקול/ הלכתי לבל אפול´".
צונחת באירופה להציל יהודים
עוד בראשית מלחמת העולם השנייה נעשו נסיונות לארגן כוח יהודי לוחם שיסייע לבריטים. בעקבות הידיעות שהחלו להגיע מאירופה ב-1942, ביקשה הסוכנות היהודית לשלב שליחים יהודים בפעולות מאחורי קווי האויב בארצות הכבושות. רק ב-1943 הסכימו הבריטים לשלב קבוצת צנחנים, שתורכב מיהודים יוצאי אירופה, הבקיאים בשפה ובאורח החיים. 240 נבחרו להכין עצמם לשליחות באירופה ועברו קורסי צניחה, נשק, אלחוט, חבלה ועוד. בסופו של דבר רק כשלושים צנחנים, בתוכם שלוש נשים, הוצנחו מעבר לקווי האויב. זאת לאחר שהשלימו את אימוניהם בקהיר. שבעה מתוכם לא חזרו.
בדיעבד יש המותחים ביקורת על כל המבצע, בטענה שהוא נדון מראש לכישלון. ההיסטוריון ד"ר מאיר פעיל סבור אחרת: "ההשתתפות במלחמה מול הנאצים היתה בשעתו המצווה הגדולה ביותר. המטרה של הבריטים היתה להצניח אל שטח האויב הגרמני, בעיקר במזרח אירופה, חיילים שנולדו במקומות אלו, שיוכלו להציל כמה שיותר טייסים בריטים ואמריקאים על-ידי החזרתם לשטחים שהיו בשליטת הפרטיזנים. בנוסף היה עליהם ליצור קשר עם קהילות יהודיות שהיו תחת השלטון הגרמני, ולנסות להציל יהודים. בראייה לאחור היו גם כישלונות, אך רוב הצנחנים נשארו בחיים, הביאו מודיעין טוב לבריטים ומידע חשוב על גורל היהודים באירופה. חלקם נשארו ועסקו בארגון קבוצות של יהודים לעלייה לארץ. מובן שאילו היו יוצאים מאות, הדבר היה מוסיף למעמדו של המפעל הציוני בעיני הבריטים".
גם איתן סנש דוחה את הביקורת על עצם השליחות: "מי שלא לוקח סיכון, לעולם לא מצליח. אם ´מבצע אנטבה´ היה נכשל, אני מניח שגם לגביו היו טוענים שלא היה סיכוי מלכתחילה. כפעולה צבאית, אי אפשר להגדיר את המבצע בשנות הארבעים המוקדמות כהצלחה, אבל בפועל, השליחים שחזרו כן הצליחו, בחלקם, להעביר כמה טייסים חזרה לשטחי בנות הברית. יואל פלגי, למשל, עזר בארגון היהודים ובהבאתם לארץ".
´´קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה", כתבה חנה סנש ביומנה בראשית 1943, "להיות שם בימים אלה. לתת יד לארגון עליית נוער, ולהביא גם את אמא. ככל שידעתי את האבסורד שברעיון, הוא נראה לי בכל זאת אפשרי והכרחי, וחשבתי לקום ולעשות´´.
לפני שיצאה למבצע, הספיקה לפגוש את גיורא אחיה, שהגיע לארץ יום לפני שיצאה. האח והאחות בילו בתל-אביב. באחד מקרנות הרחוב צילם אותם צלם רחוב. חנה ביקשה מהצלם שישלח את התמונה לקיבוץ מעגן-מיכאל, לשם שלחה את גיורא אחיה. למחרת יצאה לשליחותה, שעליה לא סיפרה לאחיה דבר.
´´חברים יקרים!", כתבה לחברי הקיבוץ, "בים, ביבשה, באוויר במלחמה ובשלום, אנחנו כולנו הולכים למטרה אחת. כל אחד מאתנו יעמוד על מקומו, אין הבדל בין תפקיד לתפקיד. אזכור אתכם הרבה, כי זה הדבר שייתן לי כוח".
"לא בגדתי, הם הבוגדים"
במרץ 1944 יצאה סנש למבצע, וצנחה בסרדיצה שביוגוסלביה, סמוך לגבול הונגריה. שם כתבה את שירה המפורסם ´אשרי הגפרור´. יואל פלגי ופרץ גולדשטיין צנחו חודש לאחר מכן. שלושת הלוחמים המתינו ביוגוסלביה בניסיון לחבור לכוחות פרטיזנים מקומיים, ובעזרתם להגיע להונגריה.
ביוני 1944 החליטה סנש לחצות את הגבול בכוחות עצמה. בלילה שבין התשעה לעשרה ביוני 1944 חצתה סנש, בלוויית שלושה מלווים, את הגבול. מיד לאחר מכן נתפסה על-ידי המשטרה ההונגרית. המשדר שנתפס ברשותה לא השאיר מקום לספקות. פרץ וגולדשטיין, שלא ידעו מה עלה בגורלה, עברו את הגבול ב-12 ביוני, הגיעו לבודפשט, ונפגשו עם קסטנר. הם נתפסו על-ידי הגרמנים. גולדשטיין נשלח לגרמניה ועקבותיו לא נודעו ויואל פלגי הצליח להימלט.
חנה סנש נכלאה בבית-הכלא בבודפשט, עיר הולדתה. שם הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת. היא עברה עינויים קשים של אנשי המשטרה הצבאית בהונגריה, אך סירבה למסור מידע אודות מבצע הצניחה ובתוך כך סירבה גם למסור את הצופן שהיה מסגיר את חבריה. אמה, קתרינה, הופתעה לגלות שבתה אסורה בהונגריה, וניסתה לפעול להצלתה, אך ללא הועיל.
בסוף חודש אוקטובר נערך משפטה של סנש. "לא, אני לא בוגדת", הטיחה בשופטיה, "בוגדים הם אלה שהמיטו את האסון הזה על ראש העם ועל ראשיכם אתם". סנש סירבה לבקש חנינה, ולא הסכימה לכסות את עיניה אל מול כיתת היורים. ב-7 בנובמבר, כשהצבא האדום כבר היה לא רחוק מבודפשט, הוצאה חנה סנש להורג. בבגדיה נמצא שירה האחרון שבסופו כתבה: ´´כעת, בחודש יולי, בת כ´´ג אהי./ במשחק נועז עלי מספר עמדתי/ הקובייה כרכרה, הפסדתי.´´
ב-1950 הועלו עצמותיה ונקברו בטקס ממלכתי בהר הרצל. ביולי 1993, בעקבות בקשה רשמית של ממשלת ישראל, התכנס בית-הדין העליון של צבא הונגריה וזיכה את חנה סנש מכל אשמה. ואולם דווקא בארץ נאלצו בני משפחתה להגן על שמה הטוב. בשנת 1994 עמדה רשות השידור להקרין דוקודרמה על משפט קסטנר. באחת הסצנות דוחה קסטנר את הטענה כי בגללו נתפסו פלגי וגולדשטיין, וטוען כי חנה סנש היא זו שהסגירה אותם למשטרה ההונגרית. משפחת סנש עתרה לבג"ץ כדי למנוע את שידור הסרט. בדיון הודה כותב הסדרה, מוטי לרנר, שזה שקר היסטורי גמור.
אלא שבית-המשפט פסק, ברוב של שניים מול אחד ובשם חופש הביטוי, שניתן להקרין את הסרט כפי שהוא. בפסק הדין כתבו השופטים ברק ומצא: "אפילו כבדה הפגיעה בשמה הטוב ובכבודה של חנה סנש, אין בכך כדי לאפשר, בגדרי המשפט הציבורי, פגיעה בחופש הביטוי והיצירה". לעומתם כתב בדעת מיעוט השופט מיכאל חשין: "כשם שזכותי להניף זרועותיי לצדדים באה אל קצה משאגיע אל חוטמו של זולתי, כן חופש הדיבור ייעצר במקום שייתקל בשמו הטוב של הזולת העוצמה הבוקעת מזכותה של חנה סנש לכבוד ולשם טוב, עוצמה היא שאין למעלה הימנה. בעניינה של חנה סנש, נוכל אף להוסיף ולומר כי כבודה ושמה הטוב הם למעלה מן החיים עצמם, שהרי ככל שעונתה לא גילתה את סודה עד שרצחוה נפש".
בשל הלחץ הציבורי ניאותו יוצרי הסדרה להשמיט את המילים הללו מתוך הסרט, אך הנזק כבר נעשה. "אבא שלי לקח את העניין הזה קשה מאוד", מגלה איתן סנש, "זמן קצר לאחר מכן הוא קיבל שבץ ונפטר".
המסר הוא עשייה
עבור איתן סנש המסר המרכזי מדמותה של דודתו, חנה סנש, הוא מסר של עשייה. "לא רק לשבת בבית, לקטר, ולחשוב על מה שצריך לעשות, אלא לקום לעשות. אני שומע על חיילים שלא רוצים לשרת, על חברים שירדו מהארץ ועל בני נוער שאין להם מושג מי קבור בשדה-בוקר, ואני שואל את עצמי: מה אנחנו עושים פה? אני חושב שדור ההורים היה עסוק בבניית הארץ, אבל לא חשב איך להעביר את המסר הלאה".
דגנית סנש, בתו של איתן, היא כיום בת 23, אותו גיל בו היתה דודתו חנה כשעמדה מול כיתת היורים. דגנית שרתה בנח"ל, עבדה עם נוער ועולים, וכיום, במקביל ללימודי עבודה סוציאלית, היא חברה בגרעין שיתופי בירושלים, שעוסק, בין השאר, בפרויקטים חינוכיים. פה ושם גם היא כותבת, וקטעי היומן בהם חנה סנש מתלבטת לגבי הכתיבה שלה, היא מספרת, מדברים אליה מאוד. "אני לוקחת מחנה את הפמיניסטיות שבה", אומרת דגנית. "היא היתה אישה עצמאית, בעלת הסתכלות חברתית. היה לה קשה, ובכל זאת התעקשה לעשות מה שצריך. היתה בה יכולת לראות מה קורה מסביב, וללכת אחרי חלומות, גם כאלו שאינם קונבנציונליים. אני חושבת שבדור שלנו יש ירידה בפטריוטיות ובלאומיות, אבל אני מקווה שאפשר לעשות משהו".@
"אינני יודעת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. אני מרגישה שעכשיו אני יהודייה בעלת הכרה, ובכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי, ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה". את המילים האלו כתבה חנה סנש בהונגריה בהיותה בת 17 בלבד. שנה לאחר מכן עלתה לארץ.
סנש למדה בנהלל ולאחר מכן הצטרפה לקיבוץ שדות-ים. היא התנדבה לצבא הבריטי, ויחד עם קבוצה מצומצמת של צנחנים ארץ-ישראלים, צנחה בלב אירופה הכבושה. היא נתפסה ועונתה, ובדיוק לפני שישים שנה, ב-7 בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה, הוצאה להורג בעוון ריגול ובגידה במולדת.
ביום שישי האחרון, כ"א בחשוון, נערכה סמוך לשדות-ים עצרת זיכרון משותפת לחנה סנש ולחביבה רייק, שצנחה בסלובקיה הצטרפה לשורות הפרטיזנים, ויחד עם חבריה החלה בארגון יחידה יהודית. את רייק הוציאו הנאצים להורג ב-20 בנובמבר 1944. על שמה נקראו ספינת מעפילים, קיבוץ להבות חביבה וסמינריון גבעת חביבה.
מאחורי העצרת עומדת ´העמותה להנצחת חנה סנש ומורשתה´, שבראשה עומד איתן סנש, בנו של גיורא, אחיה היחיד והאהוב של חנה. אם נדמה היה שכל מה שהיה ידוע על חנה סנש כבר נאמר ונכתב, הרי שבשיחה עם האחיין איתן סנש מתברר שהמציאות מורכבת יותר.
מכתבים שטרם נחשפו
סנש, כיום בן 55, לא זכה להכיר את דודתו, אך את סבתו קתרינה סנש, שנפטרה לפני כ-12 שנים, בגיל 96, הוא זוכר היטב: "אצל סבתא שלי, שהיתה אישה אצילית מאוד, היינו אוכלים כל ליל שבת. דמותה של חנה תמיד ריחפה בחלל האוויר. אם זה מכתב שמישהו שלח בנושא או הזמנה להרצות עליה. אני זוכר הרבה אנשים שהיו מגיעים אל סבתי בקשר לחנה. לאבי ז"ל הפריעה העובדה שכל הזמן דיברו עליה כגיבורה מבלי להתייחס גם לצדדים היותר אנושיים שבה".
אחרי מותה של סבתו יצא איתן סנש עם אביו למסע שורשים בהונגריה. "הנסיעה הזו עשתה לי משהו", הוא אומר. "הבית שבו גרה המשפחה עדיין עומד, כמו גם חנות שעונים שהיתה שייכת לסבא של אבי. בבית-הקברות מצאנו מצבה שנעשתה לזכר דודתי חנה, לאחר שעצמותיה הועלו לארץ. ראיתי את הכאב של אבי אל מול ההזנחה של המצבה.
"לדעתי, לא פעם עשו שימוש ציני בדמותה של חנה. בשנות החמישים האווירה הציבורית חיפשה דמויות של גיבורים, ואכן היא היתה כזו, ללא ספק, אך העדיפו להתעלם מנקודות אחרות באישיותה, כמו ביקורת על הקשיים שהיו לה, על החיים בקיבוץ. עשו ממנה מיתוס, אבל מדובר בבן-אדם שחי ויצר".
כבר ב-1946 יצא ספר זיכרון על חנה סנש בעריכת משה ברסלבסקי, חבר קיבוץ נען. הספר זכה לתפוצה נרחבת, והודפס ב-15 מהדורות. מקובצים בו, בין השאר, קטעים מיומנה, שירים, מחזה שכתבה ודברים שכתבו אמה וחברים לשליחות. היומן מתחיל בגיל 13, כשעוד היתה נערה מצטיינת בבית-הספר הכללי.
עם עלייתה לארץ, החליטה לעבור לכתיבה בעברית בלבד, ומדי פעם, בעיקר בעתות משבר, חזרה להונגרית. איתן סנש טוען כי בחלק מהתרגומים מהונגרית נעשו שינויים כדי להתאים את הדברים לדמות שנבנתה. יתרה מכך: מתברר כי רוב מכתביה טרם ראו אור. בימי השבעה, לאחר מותו של האב גיורא, מצאו בניו בתוך ארון הבגדים שלו עשרות מכתבים. חלקם היו לפני כן בתוך ארגז עץ גדול, אצל הסבתא קתרינה. היו שם בין השאר קטעים קצרים שכתב בילא, אביה של חנה, שהיה סופר מוערך בהונגריה, לאשתו, ומכתבים רבים של חנה לאחיה גיורא ולאמה. "בספר על חנה סנש מצויים רק כעשרים מכתבים, וגם בהם יש כמה שינויים משפת המקור. בעיזבון שבידינו יש כ-190 מכתבים, ששופכים אור על רבדים אישיים ואנושיים של חנה, שעד היום טרם באו לכלל ביטוי".
ב-1997 נסע איתן סנש למוזיאון השואה בוושינגטון. "הרציתי בפני כל אנשי החינוך של הקהילה היהודית על דמותה של חנה, ובתוך כך הצגתי בפניהם כמה מכתבים שלה שלקחתי איתי. היתה שם התעניינות רבה. רוב החומר שיש במוזיאון התקבל מ´יד ושם´. מנהלי המוזיאון, שמחזיקים ציוד רב ומשוכלל, ביקשו ממני את המכתבים, והבטיחו לטפל בהם כראוי. סירבתי בטענה שהחומר הזה אינו רכושי הפרטי, אלא שייך למדינת ישראל".
אידיאליסטית אמיתית
בשנות החמישים הקימו חברי קיבוץ שדות-ים את ´בית חנה סנש´. מרים נאמן, חברת הקיבוץ ובת גילה של חנה סנש, השקיעה שנים רבות בפיתוח המקום, שבו חזיון אורקולי, תצוגה וספרייה, אך זה מבנה קטן, שרחוק מלהיות מותאם לתלמידים של תחילת המאה ה-21. לפני כחמש שנים הוקמה ´העמותה להנצחת חנה סנש ומורשתה´, ששמה לה למטרה להקים, בשיתוף עם קיבוץ שדות-ים, מרכז מבקרים מודרני גדול וחדיש, בו ייחשף כל החומר הארכיוני הנמצא בידי המשפחה. העמותה הקימה גם אתר אינטרנט בעברית ובאנגלית. השאיפה היא להקים מרכז שיוכל להיות מותאם ונגיש לכל המעונינים, ובכללם סטודנטים ותלמידי תיכון. איתן סנש לא מסתיר את אכזבתו ממשרד החינוך, שלדבריו לא עושה די כדי לעזור.
מי שעומדת לימינו של סנש היא אנה סלאי, דוקטור לספרות הונגרית. היא החלה בעבודתה עם האב, גיורא סנש, וסייעה לו להוציא ספר בהונגרית שכלל את יומנה ואת שיריה של אחותו. ד"ר סלאי מסבירה את חשיבות המכתבים שטרם ראו אור: "חנה כתבה לאמה לפחות פעם בשבוע, הרבה יותר מאשר כתבה ביומן. מתוך החומר הזה ניתן ללמוד הרבה על החיים שלה.
"אפשר להכיר את תוכנית הלימודים של נהלל, המקום הראשון אליו הגיעה. סנש לא היתה רגילה ללימודי חקלאות ולעבודה פיזית. במכתבים אפשר למצוא גם משברים שעברו עליה בהתאקלמות בארץ. החברה אליה הגיעה היתה שונה מאוד ממה שהכירה בהונגריה".
מעט מקשייה ניתן, בכל זאת, למצוא ביומנה. בראשית 1942 היא כותבת: ´´תשע שעות ביום אני עומדת ומכבסת. אני שואלת את עצמי: האם באמת זהו תפקידי?". "דבר נוסף הניתן ללמוד מהמכתבים", אומרת ד"ר סלאי, "הוא הטיולים הרבים שהיא מזכירה במפגש עם אנשים מגוונים ערבים, דרוזים ואחרים. לא אחת היא כותבת גם על הבעיות שלה בשפה. חנה, שכתבה גם מחזה, הרגישה לעתים שחסרות לה מילים בעברית כדי להביע את התחושות שלה. עבורי השירים שלה חזקים מאוד. הם מרגשים אותי כל פעם מחדש". ב-1942 כתבה את שירה המפורסם ´הליכה לקיסריה´, המוכר יותר לפי השורה הראשונה שלו: "אלי, שלא ייגמר לעולם".
הסופר אהרן מגד, מי שהיה חבר קיבוץ שדות-ים וכתב עליה מחזה, זוכר את הופעתה של סנש בקיבוץ. "הקבוצה שלנו היתה מורכבת מחברים, שחלק מהם לא הספיקו לסיים את כיתה י"ב", הוא משחזר. "חנה היתה טיפוס מעולם אחר. משכילה, אצילית, בעלת נימוסים אירופיים. אך בעיקר מה שבלט אצלה היה שהיא היתה אידיאליסטית אמיתית, במלוא מובן המילה. היא היתה מוכנה לעשות דברים בשם האידיאל. צריך לזכור שהיא הגיעה לבדה, ללא מסגרת תומכת כמו תנועת נוער. היא נעשתה ציונית בכוח עצמה, ובאה למשק פועלות כדי להיות חקלאית. לשדות-ים היא הגיעה אחרי הרבה חיפושים. היא הגיעה למקום שהיה קשה כלכלית וחברתית".
מגד היה, ככל הנראה, מהראשונים שראו את שיריה בעברית. "ערב אחד היא באה לאוהל, וביקשה שאקרא את השירים שלה ואומר לה אם הם טובים. התרשמתי מהשירים, אבל אמרתי לה שהיא צריכה עוד להתפתח בשירה, השירים שלה היו דומים מדי לשירי רחל. היא כתבה מתוך אהבה גדולה לארץ, והביעה את המסירות הגדולה שלה. היתה לה תחושת ייעוד. היא יכלה בקלות ללכת לאוניברסיטה, אך החליטה לוותר. שיריה כתובים באש קודש. היה בה הרבה ממה שאנחנו מייחסים לנביאים. כמו למשל בשיר ´בדרך´: ´קול קורא והלכתי/ הלכתי כי קרא הקול/ הלכתי לבל אפול´".
צונחת באירופה להציל יהודים
עוד בראשית מלחמת העולם השנייה נעשו נסיונות לארגן כוח יהודי לוחם שיסייע לבריטים. בעקבות הידיעות שהחלו להגיע מאירופה ב-1942, ביקשה הסוכנות היהודית לשלב שליחים יהודים בפעולות מאחורי קווי האויב בארצות הכבושות. רק ב-1943 הסכימו הבריטים לשלב קבוצת צנחנים, שתורכב מיהודים יוצאי אירופה, הבקיאים בשפה ובאורח החיים. 240 נבחרו להכין עצמם לשליחות באירופה ועברו קורסי צניחה, נשק, אלחוט, חבלה ועוד. בסופו של דבר רק כשלושים צנחנים, בתוכם שלוש נשים, הוצנחו מעבר לקווי האויב. זאת לאחר שהשלימו את אימוניהם בקהיר. שבעה מתוכם לא חזרו.
בדיעבד יש המותחים ביקורת על כל המבצע, בטענה שהוא נדון מראש לכישלון. ההיסטוריון ד"ר מאיר פעיל סבור אחרת: "ההשתתפות במלחמה מול הנאצים היתה בשעתו המצווה הגדולה ביותר. המטרה של הבריטים היתה להצניח אל שטח האויב הגרמני, בעיקר במזרח אירופה, חיילים שנולדו במקומות אלו, שיוכלו להציל כמה שיותר טייסים בריטים ואמריקאים על-ידי החזרתם לשטחים שהיו בשליטת הפרטיזנים. בנוסף היה עליהם ליצור קשר עם קהילות יהודיות שהיו תחת השלטון הגרמני, ולנסות להציל יהודים. בראייה לאחור היו גם כישלונות, אך רוב הצנחנים נשארו בחיים, הביאו מודיעין טוב לבריטים ומידע חשוב על גורל היהודים באירופה. חלקם נשארו ועסקו בארגון קבוצות של יהודים לעלייה לארץ. מובן שאילו היו יוצאים מאות, הדבר היה מוסיף למעמדו של המפעל הציוני בעיני הבריטים".
גם איתן סנש דוחה את הביקורת על עצם השליחות: "מי שלא לוקח סיכון, לעולם לא מצליח. אם ´מבצע אנטבה´ היה נכשל, אני מניח שגם לגביו היו טוענים שלא היה סיכוי מלכתחילה. כפעולה צבאית, אי אפשר להגדיר את המבצע בשנות הארבעים המוקדמות כהצלחה, אבל בפועל, השליחים שחזרו כן הצליחו, בחלקם, להעביר כמה טייסים חזרה לשטחי בנות הברית. יואל פלגי, למשל, עזר בארגון היהודים ובהבאתם לארץ".
´´קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה", כתבה חנה סנש ביומנה בראשית 1943, "להיות שם בימים אלה. לתת יד לארגון עליית נוער, ולהביא גם את אמא. ככל שידעתי את האבסורד שברעיון, הוא נראה לי בכל זאת אפשרי והכרחי, וחשבתי לקום ולעשות´´.
לפני שיצאה למבצע, הספיקה לפגוש את גיורא אחיה, שהגיע לארץ יום לפני שיצאה. האח והאחות בילו בתל-אביב. באחד מקרנות הרחוב צילם אותם צלם רחוב. חנה ביקשה מהצלם שישלח את התמונה לקיבוץ מעגן-מיכאל, לשם שלחה את גיורא אחיה. למחרת יצאה לשליחותה, שעליה לא סיפרה לאחיה דבר.
´´חברים יקרים!", כתבה לחברי הקיבוץ, "בים, ביבשה, באוויר במלחמה ובשלום, אנחנו כולנו הולכים למטרה אחת. כל אחד מאתנו יעמוד על מקומו, אין הבדל בין תפקיד לתפקיד. אזכור אתכם הרבה, כי זה הדבר שייתן לי כוח".
"לא בגדתי, הם הבוגדים"
במרץ 1944 יצאה סנש למבצע, וצנחה בסרדיצה שביוגוסלביה, סמוך לגבול הונגריה. שם כתבה את שירה המפורסם ´אשרי הגפרור´. יואל פלגי ופרץ גולדשטיין צנחו חודש לאחר מכן. שלושת הלוחמים המתינו ביוגוסלביה בניסיון לחבור לכוחות פרטיזנים מקומיים, ובעזרתם להגיע להונגריה.
ביוני 1944 החליטה סנש לחצות את הגבול בכוחות עצמה. בלילה שבין התשעה לעשרה ביוני 1944 חצתה סנש, בלוויית שלושה מלווים, את הגבול. מיד לאחר מכן נתפסה על-ידי המשטרה ההונגרית. המשדר שנתפס ברשותה לא השאיר מקום לספקות. פרץ וגולדשטיין, שלא ידעו מה עלה בגורלה, עברו את הגבול ב-12 ביוני, הגיעו לבודפשט, ונפגשו עם קסטנר. הם נתפסו על-ידי הגרמנים. גולדשטיין נשלח לגרמניה ועקבותיו לא נודעו ויואל פלגי הצליח להימלט.
חנה סנש נכלאה בבית-הכלא בבודפשט, עיר הולדתה. שם הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת. היא עברה עינויים קשים של אנשי המשטרה הצבאית בהונגריה, אך סירבה למסור מידע אודות מבצע הצניחה ובתוך כך סירבה גם למסור את הצופן שהיה מסגיר את חבריה. אמה, קתרינה, הופתעה לגלות שבתה אסורה בהונגריה, וניסתה לפעול להצלתה, אך ללא הועיל.
בסוף חודש אוקטובר נערך משפטה של סנש. "לא, אני לא בוגדת", הטיחה בשופטיה, "בוגדים הם אלה שהמיטו את האסון הזה על ראש העם ועל ראשיכם אתם". סנש סירבה לבקש חנינה, ולא הסכימה לכסות את עיניה אל מול כיתת היורים. ב-7 בנובמבר, כשהצבא האדום כבר היה לא רחוק מבודפשט, הוצאה חנה סנש להורג. בבגדיה נמצא שירה האחרון שבסופו כתבה: ´´כעת, בחודש יולי, בת כ´´ג אהי./ במשחק נועז עלי מספר עמדתי/ הקובייה כרכרה, הפסדתי.´´
ב-1950 הועלו עצמותיה ונקברו בטקס ממלכתי בהר הרצל. ביולי 1993, בעקבות בקשה רשמית של ממשלת ישראל, התכנס בית-הדין העליון של צבא הונגריה וזיכה את חנה סנש מכל אשמה. ואולם דווקא בארץ נאלצו בני משפחתה להגן על שמה הטוב. בשנת 1994 עמדה רשות השידור להקרין דוקודרמה על משפט קסטנר. באחת הסצנות דוחה קסטנר את הטענה כי בגללו נתפסו פלגי וגולדשטיין, וטוען כי חנה סנש היא זו שהסגירה אותם למשטרה ההונגרית. משפחת סנש עתרה לבג"ץ כדי למנוע את שידור הסרט. בדיון הודה כותב הסדרה, מוטי לרנר, שזה שקר היסטורי גמור.
אלא שבית-המשפט פסק, ברוב של שניים מול אחד ובשם חופש הביטוי, שניתן להקרין את הסרט כפי שהוא. בפסק הדין כתבו השופטים ברק ומצא: "אפילו כבדה הפגיעה בשמה הטוב ובכבודה של חנה סנש, אין בכך כדי לאפשר, בגדרי המשפט הציבורי, פגיעה בחופש הביטוי והיצירה". לעומתם כתב בדעת מיעוט השופט מיכאל חשין: "כשם שזכותי להניף זרועותיי לצדדים באה אל קצה משאגיע אל חוטמו של זולתי, כן חופש הדיבור ייעצר במקום שייתקל בשמו הטוב של הזולת העוצמה הבוקעת מזכותה של חנה סנש לכבוד ולשם טוב, עוצמה היא שאין למעלה הימנה. בעניינה של חנה סנש, נוכל אף להוסיף ולומר כי כבודה ושמה הטוב הם למעלה מן החיים עצמם, שהרי ככל שעונתה לא גילתה את סודה עד שרצחוה נפש".
בשל הלחץ הציבורי ניאותו יוצרי הסדרה להשמיט את המילים הללו מתוך הסרט, אך הנזק כבר נעשה. "אבא שלי לקח את העניין הזה קשה מאוד", מגלה איתן סנש, "זמן קצר לאחר מכן הוא קיבל שבץ ונפטר".
המסר הוא עשייה
עבור איתן סנש המסר המרכזי מדמותה של דודתו, חנה סנש, הוא מסר של עשייה. "לא רק לשבת בבית, לקטר, ולחשוב על מה שצריך לעשות, אלא לקום לעשות. אני שומע על חיילים שלא רוצים לשרת, על חברים שירדו מהארץ ועל בני נוער שאין להם מושג מי קבור בשדה-בוקר, ואני שואל את עצמי: מה אנחנו עושים פה? אני חושב שדור ההורים היה עסוק בבניית הארץ, אבל לא חשב איך להעביר את המסר הלאה".
דגנית סנש, בתו של איתן, היא כיום בת 23, אותו גיל בו היתה דודתו חנה כשעמדה מול כיתת היורים. דגנית שרתה בנח"ל, עבדה עם נוער ועולים, וכיום, במקביל ללימודי עבודה סוציאלית, היא חברה בגרעין שיתופי בירושלים, שעוסק, בין השאר, בפרויקטים חינוכיים. פה ושם גם היא כותבת, וקטעי היומן בהם חנה סנש מתלבטת לגבי הכתיבה שלה, היא מספרת, מדברים אליה מאוד. "אני לוקחת מחנה את הפמיניסטיות שבה", אומרת דגנית. "היא היתה אישה עצמאית, בעלת הסתכלות חברתית. היה לה קשה, ובכל זאת התעקשה לעשות מה שצריך. היתה בה יכולת לראות מה קורה מסביב, וללכת אחרי חלומות, גם כאלו שאינם קונבנציונליים. אני חושבת שבדור שלנו יש ירידה בפטריוטיות ובלאומיות, אבל אני מקווה שאפשר לעשות משהו".@
