עיתונאים לא מעטים תוקפים את נשיא המדינה על ניסיונו להביא לפשרה בחברה הישראלית ומייחסים לו לכאורה חולשת דעת ואפילו כניעה לקיצוניות. גם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק מתנגד לכל משא ומתן עם ממשלת נתניהו בכל הנוגע לרפורמה המהפכנית בתחום המשפט. קל להתחבר לעמדה לוחמנית זאת לנוכח העמדות הקשוחות של שר המשפטים ושל יושב ראש ועדת החוקה. ישנה גם משיכה טבעית לומר דברים חדים ובוטים הניתנים לקליטה מהירה ואשר מסוגלים ביתר קלות להעמיד הפגנות המונים על הרגליים. ובכל זאת, את הניצחון משיגים ביותר מדרך אחת.
בצדק רב דורשים דוברים אלה ואחרים פתיחות בלתי מותנית בכל הנוגע לאפשרות של סיום סכסוך הדמים בינינו ובין הפלשתינים. שום אמירה מנאצת ככל שתהא, ושום מעשה טרור מקומם ככל שיהא, אינם מונעים מרבים וטובים להמשיך לקוות ולפעול למען הסדר מדיני ואפילו חלקי ומוגבל. לפיכך נשאלת השאלה מדוע בכל הנוגע למחלוקת הפנימית החריפה שבתוך החברה הישראלית, שיטת הפשרה והפיוס נדחית ממש בזלזול, ומי שמציע אותה נרמז להיות הססן וחלש.
נדמה שהתסכול, הכעס והשנאה מעבירים אותנו על דעתנו. אבל את המבוגר האחראי ראוי לחפש בתוך התודעה הפרטית שלנו, מכיוון שבעולם הפוליטי הנוכחי הוא נעדר לגמרי. עלינו להכיר בכך שלוין ורוטמן מובלים גם הם על ידי תסכול עמוק, ואולי אפילו בלא דעת על ידי רגשות נקמה כלפי מי שבעיניהם נהג כלפיהם וכלפי הציבור המיוצג על ידם בבוטות. לתחושתם ולשיטתם האופן שלמשל שרון המנוח העביר את תוכנית ההתנתקות, או הנטייה של בג"ץ להתערב כמעט בכל נושא, ביטאו לכל הפחות אדישות לרגשות חזקים של ציבור עצום. ומה המענה שאנו מציעים כעת לקיצוניות המסוכנת שמוליכה את לוין ורוטמן? האם נבון ויעיל להשתמש שוב ובאופן בלעדי באותו אמצעי של נוקשות והתעלמות מרגשותיהם?
נשיא המדינה חייב להביט על התמונה הכוללת: על התוכנית המסוכנת שמוצעת מטעם הקואליציה ועל המניעים שהביאו אותה לעולם, אלה שיש בהם סבירות ואלה שיש בהם ביטוי בוטה לנקמנות ולכוחנות. אי אפשר להתמקד אך ורק בדיון ענייני בהסדרים המוצעים בלי לשמוע גם את הקולות הפנימיים אשר לוחשים אותם, וברגע מסוים צועקים אותם בפראות. אם לא לעת כזאת יש לנו נשיא מכובד, מנוסה, הגון ומיומן, אז לאיזו עת?
ונניח שהנשיא היה מסתפק בנקיטת עמדה ברורה ומוחלטת לפי שיטת משגב, אהוד ברק, בוגי יעלון ואחרים. האם עניין זה היה מכריע את המחלוקת ומוריד לחלוטין מסדר היום את יוזמת החקיקה? כאשר מבקשים לכבות שריפה ברצינות ולטווח ארוך לא מסתפקים רק בפיזור חומרי כיבוי. אנשים נבונים ומנוסים מנסים אף למנוע את ההפצה העתידית של חומרי הבעירה ואף מסתכנים בניסיון להסביר ולחנך כדי שידעו כולם עד כמה האש קרובה לכולנו ומסוכנת מאוד.
גם אם אנחנו במלחמה, ואולי בעיקר אם אנחנו במלחמה, אסור לנשיא להתייאש ממציאת דרך הידברות. אחרת, הקרב המכריע הבא קרוב ממה שחושבים. דבריי אלו כמובן רלוונטיים רק במידה שנתניהו ולוין מצידם יגיבו סוף סוף גם הם למאמציו של הנשיא בקצת יותר חיוב, איפוק ונימוס מאשר עד כה.
***
