כמו מן האוב, חזרה אלינו דמותו של המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, בשתי התבטאויות - האחת נלעגת והשנייה מפוקפקת.
בהתבטאות הראשונה, המעידה אולי בעיקר על תודעתו האזרחית של מי שנשאר איש שב"כ גם כשעבר למשטרה ולאזרחות, הוא הסביר שהעובדה שהשופטים קבעו שלא ניתן להאשים את נתניהו בשוחד "לא אומרת שהם זיכו אותו". כדאי שמישהו יסביר למר אלשיך שבמדינת חוק דמוקרטית - אם לא ניתן להוכיח את אשמתו של אדם, הוא זכאי.
ההתבטאות השנייה, מסוכנת ואולי מלמדת על המתרחש מאחורי הקלעים של חדרי החקירות ומסדרונות הפרקליטות, "איש לא יכול היה לנחש שבסופו של דבר ראש הממשלה יבחר לא להתפטר".
זה משפט שצריך לשנן היטב, זה משפט שחייב להופיע בכותרת של כל עיתון או מהדורה שמכבדים את עצמם, זה משפט שמסגיר את כוונת החוקרים-תופרים וגם מסביר הרבה על האופן הרשלני בו הוגש כתב האישום, שנשלח כזכור כבר בתחילת הדרך למקצה תיקונים רחב על ידי בית המשפט.
כבר בזמנו עורר הטיימינג תהיות, מדוע מנדלבליט לא היה מסוגל להתאפק כמה שבועות עד לאחר הבחירות עם הגשת כתב האישום? מדוע בוער לעשות זאת כשראש הממשלה חותם בבית הלבן על הסכמי אברהם, פסגת הישגיו המדיניים? הרי בלאו הכי מדובר במשפט שיימשך שנים ארוכות, מה העניין למהר כל כך אם לא מתוך רצון להשפיע על הבוחר הישראלי? והבוחר הישראלי הושפע, כזכור, ובמשך שנים היטלטלה כאן מדינה שלמה מבחירות לבחירות.
אבל עכשיו זה מובן, כי כמו שטענו ה'ביביסטים' וכל אדם שפוי אחר לכל אורך הדרך, התזמון, התקדימים, ההתנהלות הזוועתית כלפי הנחקרים, רשימת העברות על החוק של החוקרים והפרקליטים, הניסיון להעלים חומרים מההגנה, כל אלה מלמדים שהייתה כאן מטרה אחת, ואין לה שום קשר לצדק או לשמירת החוק.
נתניהו סומן כאויב בלתי מנוצח של האליטה השלטת, כאדם שמאז הקאמבק ב2009 לא ניתן להביס, וכזה שהדמוגרפיה והיכולות האישיות משחקות לטובתו. הדרך היחידה להיפטר ממנו, נשארה דרך המשפטיזציה.
כמו שאלשיך היטיב לבטא, איש בפרקליטות ובמשטרה לא דמיין לעצמו את התעוזה של נתניהו, שברוב חוצפתו העז גם להתגונן ולהכחיש את האישומים, במקום לכרוע ברך ולבקש מחילה מהבוסים.
מרגע שהם נאלצו להתחיל לקיים משפט כהלכתו, עניין שהם לא נערכו אליו בשום צורה, החלו הסדקים להתרחב והשחיתות נחשפה לעיני כל עם ישראל. ההמלצה להסרת סעיף השוחד בשבוע שעבר, היא רק ה'מכה בפטיש' שמלמד על התמוטטות בניין הקלפים כולו.
לצערם של הפרקליטות, כתבי האישום חזרו אליהם כבומרנג. עד אותם ימים, רוב הציבור הישראלי עדיין נתן אמון - לא מוצדק - במערכת החוק שלו. למעט קבוצות שוליים כמו החרדים והמתיישבים ואי אלו 'משוגעים לדבר' בליכוד, איש לא עסק בצורך ברפורמות במערכת המשפט.
אבל כמו שציין השר לוין, תיקי נתניהו לא יצרו את הצורך ברפורמה, אבל הם עזרו לצורך הזה לחלחל בדעת הקהל. חצי עם וגם יותר הבינו שיש מי שמתקשה לאפשר לבחירה הדמוקרטית שלהם לממש את עצמה, והם כועסים. מאוד.
זה גם מסביר את המהירות הבלתי נתפסת בה הפרקליטות ואנשיה מגיבים למשברי השבוע האחרון. הספיק להם לילה אחד כדי להדליף שהם לא מתכוונים לקבל את המלצת השופטים והם עדיין מאמינים בסעיף השוחד "בהתייעצות פה אחד", הספיקה שעה קלה כדי שמנדלבליט ושות' יוציאו הכחשות חריפות לדברים של אלשיך.
כי גם אם אלשיך לעס גת, או כוסברה, או כל שיח אחר שהוציא אותו מריכוז וגרם לו לפלוט מה שפלט, הקולגות מהפרקליטות אינם טיפשים. הם מבינים טוב מאוד את המשמעות של דבריו. הם יודעים שהסדק נפער, הרצון לחולל הפיכה משטרית באמצעות מערכת המשפט נחשף מפיו של אחד המהפכנים, והמרוץ למשבצת עד המדינה החל.
