המושג השתלטות עוינת מוכר לנו ממאבקי שליטה בחברה ציבורית. כאשר השליטה בחברה מושגת שלא בהסכמת הנהלת החברה או בעלי השליטה באמצעות רכישת מניות החברה, אנו נכנה אותה כעוינת. לעיתים מהלך זה מסייע להצלתה של החברה ולעיתים הוא מקדם את התרסקותה. דומני שסממנים מובהקים של המהלך מופיעים יותר ויותר בפוליטיקה הישראלית. גם כאשר מדובר בבחירת מנהיגים בהצבעות דמוקרטיות מלאות או חלקיות, עדיין מבחינה רעיונית וסגנונית עלולה לחול השתלטות פוליטית עוינת.
דוגמה לכך בעיניי היא מה שהתרחש במפלגת העבודה בתקופה שלאחר פרישתו של מר יצחק הרצוג, נשיא המדינה עתה. הרצוג הוביל את המפלגה להישג פוליטי מרשים וניווט היטב בין האופי ההיסטורי המובהק שלה ובין חידושים הכרחיים. אולם אחרי פרישתו התחושה היא שמועמדים שונים, גם אם חלקם כשלעצמם אנשים מוכשרים, משתמשים במפלגה ככלי מזדמן כדי לנסות להביא את עצמם לעמדות שלטון, וזאת בלי תפיסת עולם כוללת ומחייבת המייצגת את תנועת העבודה.
בשנים האחרונות התופעה בולטת ביותר במפלגת הליכוד. כאן אומנם המנהיג נבחר באופן דמוקרטי לחלוטין, אבל הקו שהוא מוביל משנה באופן גורף את אפיוני תנועת הליכוד וקודמתה גח"ל. העניין האישי הופך כמעט לבלעדי, וחלק ניכר מהאנשים שמקודמים לקדמת הבמה אינם מזדהים עם ערכי הליכוד ואינם מחויבים לחלק מיסודות התנועה המוצקים ביותר. זו אינה רק התפתחות או השתנות אלא מעין מהפכה ברשות התקנון.
אולם ישנו שלב מדאיג עוד יותר בתופעת ההשתלטות העוינת בפוליטיקה הישראלית. כאן כבר לא מדובר רק בהקפצת אנשים רחוקים בהשקפתם לקדמת הרשימה. גם לא מדובר רק בשינוי אופייה המהותי של התנועה הפוליטית המדוברת. השתלטות עוינת קיצונית יותר נוגעת להתכחשות גורפת למה שהמפלגה אמורה לייצג כאן ועכשיו ולא רק ביחס לעבר הרחוק. המפד"ל לגלגוליה היא בוודאי דוגמה בולטת לכך. הביצוע המושלם שבו השתלטו נפתלי בנט ואיילת שקד על התנועה המנומנמת היה רק השלב הראשון. במידה רבה המהלך המרשים שלהם עורר במפלגה חיים חדשים והביא אותה להישגים פוליטיים ממשיים. עם זאת הוא העמיק את התחושה שהשרידים הפוליטיים של המפד"ל עומדים ומצפים לבעלים מזדמנים נוספים שירכשו כדין את השליטה אך בפועל יכניסו לתוך הגוף הנשלט נשמה חדשה.
בבחירות האחרונות רצו בראש המבנה הזה מר סמוטריץ' ומר בן גביר, שבאופן מוצהר תכננו לאחר הבחירות לפצלו ביניהם, כפי שאכן נעשה. האידאולוגיה של שניהם, בשינויים המחויבים, מייצגת כמובן חלק מאנשי הציונות הדתית, אבל הנחרצות והבוטות שלהם הן תוספות זרות ומזיקות. לא כל מה שעובר בהצבעה במוסדות המפלגה הוא אכן ראוי ומתאים לה, וזאת כל עוד היא רוצה להתייחס למייסדיה ולאפיוניה במשך השנים. לא רק בית המחוקקים מוגבל בהחלטותיו, אלא גם מי שמתיימר להוביל מפלגה, בעיקר מפלגה שיש לה היסטוריה מובהקת.
במובן הרחב יותר, עיקר צערי העמוק מתייחס להשתלטות העוינת של חלק ממנהיגי הציבור הדתי בכלל על ייצוג היהדות בחיים הפוליטיים והציבוריים שלנו. זה יכול לשעשע, להרגיז או לענג את מי שממילא מבקש להרחיק את המסורת מחיינו, אבל זה עלול לזעזע אנשים שמנסים להיות נאמנים לתורת ישראל ולערכיה. כיצד ייתכן שחלק ניכר משינויי החקיקה המפליגים הובלו ונתמכו על ידי מנהיגי ציבור שומרי מצוות? כיצד ייתכן שמטעמים פוליטיים צרי אופק ומבישים חלק ממנהיגים אלה תמכו באופן ברור במועמדותו של אפי נוה לראשות לשכת עורכי הדין? הרי פרט לשאלה מי יתמוך בשינוי הרכב ועדת מינוי השופטים ומי יתנגד לו עומדות נורמות יסודיות של עולם האמונה בדבר התנהגותו המוסרית של מועמד ובדבר הצורך להביא לפיוס ולהבנה בתוכנו כמעט בכל מחיר. ענייני יסוד אלה של מורשת ישראל אמורים לחייב את נציגי המפלגות הן מהצד החרדי והן מהצד הדתי־לאומי לפני כל חישוב פוליטי שהוא.
מנהיגי הציבור הדתי הם גם אלה שאמורים לעמוד בראש הגינוי לכל מעשה אלימות של יהודים כלפי ערבים בתחומי יהודה ושומרון. השאיפה למדינה יהודית מחייבת את שלטון החוק ואת כיבוד מורשת ישראל בעיקר על ידי מנהיגים אלה. השתלטות עוינת אינה רק הבאה של אדם חיצוני לשלוט על ישות שכלל לא היה חלק ממנה, היא גם הובלת תנועה פוליטית ורעיונית תוך התעלמות גורפת ומסוכנת ממה שבאמת מחייב אותה.
***
