ההתנגדות הבלתי נתפסת של היועמ"שית, עוה"ד גלי בהרב מיארה, להקמת ועדת חקירה לפרשת הפגסוס, מעוררת שאלות קשות על תפקודה, על יושרה ועל אמינותה.
מאליה עולה השאלה: ממה מפחדת כבוד היועמ"שית? איזה אסון עשוי להתרחש אם שלושה אנשי מקצוע נכבדים, ובראשם שופט בדימוס, יאזינו לעדויות מפי הגבורה, כלומר מפיהם של אנשי רשויות אכיפת החוק, ישמעו כל דבר לפרטי פרטים, ויסיקו מסקנות מקצועיות ביחס לאחת הפרשות היותר חמורות שנחשפו כאן?
האם מיארה חוששת שהגוף שהיא מייצגת ייחשף בקלונו? האם היא יראה מהאפשרות שהנעשה בחושך בחדרי החקירות יראה את אור השמש? האם היא לא מבינה ששורת הכשלים והפרשיות העגומות שנחשפו בתקופה האחרונה, כולל אך לא רק בתיקי נתניהו, גרמו למוסדות הללו לאבד את אמון הציבור באופן טוטאלי? וכי היא לא מעוניינת בפרסום האמת ובחשיפתה?
הטיעון כאילו ועדת חקירה כזו תשפיע על משפט נתניהו פסול אפילו בתורת דמגוגיה. משפט נתניהו מתנהל כבר כמה שנים בעצלתיים, מעל מסכי הטלוויזיה ובאולם בית המשפט בירושלים. השופטים כבר נתנו יותר מרמז לדעתם על עבודתה חסרת המקצועיות של הפרקליטות – החל ממקצה התיקונים ששלחו אותה לבצע בכתב האישום כבר בתחילת הדרך, אחרי הגשה חפוזה של כתב אישום מרושל, וכלה באותה ישיבה מפורסמת בה המליצו בעדינות המרבית למשוך את האישום בסעיף השוחד, עוד לפני ששמעו אפילו עד הגנה אחד...
הציבור גם הוא נחשף לאינספור סיפורים מעוררי תמיהה במהלך המשפט: חומרים שהועלמו מידי ההגנה ונחשפו בטעות, פתיחת חקירה נגד ראש ממשלה בלי אישור בכתב של היועמ"ש, ניסיון להדיח בן משפחה כך שישכנע את אביו להחליף עו"ד ולחתום על עסקה מפוקפקת, הדלפות חוזרות ונשנות לתקשורת, תרגילי סחיטה מלוכלכים ביחס לעדי מפתח, והחמור מכולם – פרשת ההדבקה בפגסוס. נכון, ועדת מררי (שמשום מה לא זכתה לאמון ציבורי...) טענה שלא הייתה הדבקה רלוונטית לתיקי ראש הממשלה בהיקפים שנטענו בחשיפת 'כלכליסט', ועדיין, מן הראוי לבדוק את הדברים.
צריך גם להסביר משהו: במדינה מתוקנת ובמצב דברים נורמלי, כמעט כל אחד מהפגמים לכשעצמו היה מצדיק את הקמתה של ועדת חקירה, ולמצער, בדיקה פנימית מקיפה ועריפת ראשים לפי הצורך. במדינה מתוקנת גם ישנו גוף פיקוח בעל שיניים שיודע לזהות כשלים כאלו במערכת ולהתביית עליהם. אבל ישראל של העשור האחרון איננה מדינה מתוקנת, ולכן אנחנו מסתפקים בוועדה אחת.
אם ביחס לרוב הסיפורים שנחשפו, כולל בפרשת זדורוב, במשפטה של רות דוד או בסיפורים חמורים אחרים, האזרח הפשוט מרגיש רחוק מהסיטואציה. סוף סוף, כמה מאיתנו מסתובבים בזירות רצח ומעלים שאלות חשודות, וכמה מאיתנו קרובים לצמרת ומסוגלים לסגור או להקפיא תיקי חקירה בהינף יד, הרי שפרשת הפגסוס מעוררת חלחלה אצל כמעט כל אזרח.
מכשיר הסלולר שלנו הוא הפינה האינטימית והאישית של כל אדם. ההתכתבויות הכי אישיות, המרכיבים האנושיים הכי חסויים, חשבונות כספיים, תמונות משפחתיות, יחסים חברותיים וזוגיים, משברים עם הילדים, הסלולר שלנו אוגר בתוכו הכול. פריצה אליו חושפת את האדם ומערטלת אותו לחלוטין.
הידיעה שאי שם יושבים כמה חוקרים עם יד קלה על ההדק, וכמעט בלי לחשוב פעמיים הם עשויים לחטט לנו בנבכי החיים והארכיון – מעוררת חלחלה. גם השטאזי והקג"ב לא החזיקו בידיהם כוח בלתי נתפס שכזה.החלטת הממשלה להקים ועדת חקירה בנושא הפגסוס היא צעד חיוני לא רק לתיקון הנורמות של מערכת המשפט, היא חיונית כדי שכל אזרח בישראל יוכל לישון בלילה טוב יותר.
התנגדותה של היועמ"שית להקמת הוועדה, רק מעלה את החשד שיש לה ולאנשיה לא מעט להסתיר. תודה, כבוד השר יריב לוין.
