את יום הכיפורים הזה לא פלחו אזעקות. הרדיו לא שבר את דממת החג. אנשים לא נקראו מבתיהם להגן על המדינה.
רק במוצאי יום הכיפורים גילינו שאנחנו בתשעה באב. וכעת שעות ספורות לאחר צאת הצום אנחנו כבר בעיצומם של הקרבות על התודעה הציבורית: מי הם שורפי האסמים, שונאי היהדות, מי הקומץ ומי הרוב, ולמי יש לצעוק בושה.
למעשה גם זה לא היה גילוי מאד חדש. היהודים במדינת ישראל נמצאים במצב של מתח ועימות בלתי נסבלים כבר תשעה חודשים. מידי פעם אש המריבה מזנקת לגובה רב יותר, ועוד מיתר שסימל אחדות, אחווה וישראליות פוקע. אחוות הלוחמים נפצעה ממכתבי הסרבנים.
מגילת העצמאות אבדה את מעמדה כאבן הפינה לחיינו, וכעת הגיע תורו של יום כיפור. כל מי שטוען שמדובר בקומץ של קיצונים מצד זה או זה, מתעלם מהדינמיקה החברתית שמאפשרת לקיצונים לפעול. אנחנו כיום מנוהלים על ידי הקצוות. ללא נכונות של ממש לחתור לפשרות מכאיבות, מכעיסות ומתסכלות.
האם יש בכלל תגובה ראויה למה שקרה? בתקופה לא פחות מורכבת וקשה המליץ הנביא עמוס
'לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא' (עמוס ה, יג). ואולם בעת הרעה שלנו, אין לנו את האפשרות לידום. המשך השתיקה, גם זו הרועמת, היא מתן הרשאה לקצוות להמשיך ולנהל אותנו.
ולכן, כשם שלפני חמישים שנה במוצאי יום הכיפורים לא התפנינו למסכת סוכה, אלא נדרשנו ללמד את בני יהודה קשת, כך במוצאי יום הכיפורים הזה נגזר עלינו לשוב ולעיין באגדות החורבן. ר' יוחנן פותח את הקובץ הארוך של אגדות החורבן בתלמוד הבבלי: 'אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כח, יד)? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר" (בבלי, גיטין נה ע"ב). ומבאר רש"י מה טיבו של אותו פחד תמידי שצריך ללוות את האדם: 'דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת'. האשמים בכך שגם השנה לא שמענו את הכהן הגדול אומר ברשם 'אנא השם', הם החכמים שלא חשבו על כיצד הרגיש בר קמצא, ומה הוא עלול לעשות, ר' זכריה בן אבקולס שלא הבין שלפעמים לא צריך להתעקש על קוצו של יוד, וחכמים שנכנעו לטיעוניו, ולא הבינו שבכך הם שורפים את המקדש, ועוד ועוד.
אנו נמצאים בימים שבהם אי אפשר להפטיר כדאשתקד, ומה שהיה נכון לכיכר דיזינגוף לפני שנה איננו נכון לה כעת, ובאותה המידה גם מה שהיה נכון לבית המשפט בשלושים השנים האחרונות איננו נכון כעת. איננו זקוקים כעת לנבחרי ציבור אמיצים שיגנו בעוז מקלדתם על הדמוקרטיה, או כאלו שיבצרו את היהדות באומץ, נחישות והצעות חוק. אנחנו צריכים מנהיגים פחדנים. אנשים שמפחדים שצעד קטן ולא נכון שלהם יכול לגרור את כולנו לחורבן שאין ממנו חזרה. מנהיגים שמבינים שהדרך להתמודד עם הפחד היא לשלב ידים עם עוד פחדנים שכמותם שנמצאים בצד השני של המתרס החברתי, התרבותי או הפוליטי.
אחד הדברים הבולטים בסיפורי מלחמת יום הכיפורים שראו אור השנה היה הדיבור של אותם לוחמים על הפחד. פחד המוות. וביחד עם הפחד היתה הכרה שרק אחוות הלוחמים, המחוייבות לחבר שאיתך בטנק, בתא הטייס ובשוחה הקרובה היא שתציל אותך. לו נשכיל ללמוד מהפחדים שלהם, ולאמץ את האחווה שלהם, אזי נוכל לומר שבמותם ציוו לנו את החיים.
הכותב הוא מרצה במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה
