עם חתימת הסכם אוסלו בשנת 1993 התגוררו ביש"ע 116,500 איש, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ב-2003 במלאת עשור להסכם אוסלו, חיו ביש"ע, על פי נתוני משרד הפנים, 231,400 יהודים.
נכון לינואר 2023 מתגוררים ביהודה, שומרון ובקעת הירדן כחצי מיליון תושבים בכ-150 יישובים. בחישוב גס, האוכלוסייה ביהודה ושומרון, הכפילה את עצמה כל עשור, כאשר בעשור האחרון חלה האטה מסויימת. זאת במקביל לעליות וירידות בפיגועי טרור, התנתקות, תחת ממשל צבאי – מנהל אזרחי ופרקי הקפאת בנייה מדי פעם. יובהר, כי ההסכם אינו מטיל מגבלות על מספר המתיישבים הישראלים ועל היקף ההתיישבות ורואה בנושא ההתיישבות סוגיה לדיון במסגרת המו"מ על הסדר הקבע.
לפי תפיסת ממשלת רבין. הסכם אוסלו היה אמור להיות החלק הראשון מסדרת הסכמים, העתידים לסיים את הסכסוך הפלסטיני ישראלי. בקרב המתיישבים ביהודה ושומרון, רווחה הדעה שהסכם זה, כראשון מבין ההסכמים העתידים, שתכליתם לעצור את מפעל ההתיישבות, ולהחזיר את ישראל לגבולות 1967. כדי למנוע זאת, הגבירו מנהיגי ההתיישבות את מאמציהם לעודד קליטה מהירה של מתיישבים חדשים ולהקמת ישובים חדשים. בפועל, בעת חתימת הסכם אוסלו, התלכדו מספר גורמים שסייעו להתיישבות, באופן מתוכנן, אך אולי בלתי צפוי מבחינת העיתוי והעוצמה, להגדיל את אוכלוסייתה באופן משמעותי. במבט לאחור, ניתן לומר, שסלילת מערכת תחבורה מיהודה ושומרון למרכזי התעסוקה בארץ, הייתה הגורם המרכזי שאפשר את גידול האוכלוסייה, ומשמש עד היום כגורם המשמעותי ביותר להתפתחות ההגירה החיובית לאזורים אלו.
לא מן הנסתר הוא שממשלת רבין, במקביל לחתימת הסכם אוסלו, מיקדה את תשומת לבה בסלילת כבישים עוקפים ביהודה ושומרון. הגדרת כביש עוקף, התייחסה לעקיפת הערים והכפרים שהפכו לשטח A . הכביש העוקף, שהפך לשם קוד לסלילת כבישים ביהודה ושומרון, נועד לממש את הבטחת רבין אז, למתיישבים, שלצד ההסכם, ביטחונם ישמר, וכך גם שגרת חייהם. סלילת כבישים אלו לא נועדה למנוע פיגועים, אלא בעיקר ליצור רצף בין הישובים היהודים, שהדרכים ביניהם עברו בישובים ערבים.
בשנת 1994, חצי שנה לערך לאחר חתימת ההסכם, החל גל הפיגועים הגדול. גל פיגועים שישראל לא הכירה. מטענים באוטובוסים הפכו לאופן הפעולה המרכזי לפיגועי הטרור הפלסטיני שהגיע מהשטחים. פיגועים אלו התבצעו בתחומי הקו הירוק בשטח ישראל וזעזעו את תושבי ישראל, בשל מספר הנפגעיםהרב. באפריל התרחש הפיגוע בתל אביב, בדיזנגוף, שבו, 22 איש נרצחו בהתפוצצות באוטובוס בקו 5. זהו היה הפיגוע הראשון שהביא את הטרור ללב הישראליות. הוא לא היה האחרון, עוד באותו שנה, ספגה ישראל פיגועים דומים, ביניהם הפיגוע בעפולה עם 9 נרצחים, והפיגוע בחדרה עם 5 נרצחים ישראלים. בתקופה זו, המשיכה ממשלת ישראל, בסלילת כבישים עוקפים, אף שהצורך הביטחוני לא היה אקוטי, מאחר והטרור התמקד בתוך ישראל, אלא מתוך הרצון לממש את הסכמי אוסלו.
ע"פ השנתון הסטטיסטי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 1992, סלילת הכבישים היתה פי כמעט שישה מאשר בשנת 1993, ופי 9 מאשר בשנה הקודמת. בשנת 1994 חלה עליה בכמות הכבישים הסלולים לעומת 1993. במספרים פשוטים, בשנת 1992, הסתיימה סלילתם של כ-40 קילומטר כביש, בעוד בשנת 1994 הסתיימה סלילת של רק כ-14 קילומטר של כבישים. למעשה, ניתן לראות, שהתנופה הגדולה לסלילת הכבישים היתה כבר בשנת 1992, קודמת להסכם אוסלו. זו הייתה ממשלתו של יצחק שמיר, שהסתיימה ביולי 1992, שהכינה, ללא ידיעתה את התשתית התחבורתית להסכמי אוסלו. יש שטוענים שהמניע העיקרי לסלילת הכבישים העוקפים הייתה האינתיפאדה הראשונה, שערערה את הביטחון בצירי איו"ש, כאשר אוסלו יצר תמריץ להאצה נוספת של המגמה.
אך הסיפור האמיתי מצוי להערכתי בהבנה של אריאל שרון במסגרת כהונתו כשר הבינוי והשיכון, שהתחבורה באיו"ש איננה חשובה רק לבטיחות של המתיישבים, אלא גם להבטחת האחיזה של ישראל בקרקע. שרון דורש ומקבל תחת חסותו את מע"צ, ונכנס למבצע תכנון כבישים שלא היה כדוגמתו ביהודה ושומרון. במסגרת מבצע זה, הוא מוציא את תכנון הכבישים אל מחוץ למשרד, ויוצר מערכת עוקפת מע"צ בכדי לזרז את תכנון הכבישים ואישורם. ממשלת רבין למעשה מאמצת את התוכניות שכבר אושרו משלימה פרויקטים שכבר החלו, ואפילו מתכננת כבישים חדשים על גבי אותה פלטפורמה של ממשלת שמיר. הבנייה המהירה והעובדה שכבישים מסוימים כבר היו קיימים תרמו באופן ישיר לגידול המהיר של האוכלוסייה עוד באותן שנים.
ניתן לראות, שבמלאת שנתיים לממשלת רבין, תוך כדי מימוש הסכם אוסלו, מספר תושבי יש"ע גדל בכ-30 אלף איש. 12 אלף מתוכם עברו להתגורר ביש"ע אחרי הסכם אוסלו. העיר אריאל רשמה בתקופה זו, גידול של 38.5 אחוזים. אפרת גדלה בכ-45 אחוזים. מועצה אזורית מטה בנימין גדלה מ-14,887 איש. ב-30 ביוני 1992, ל-21,803 אנשים ביוני 1994, גידול של 46 וחצי אחוזים. מועצה אזורית שומרון גדלה בתקופה זו ב-27 אחוזים, סך כל הגידול של אוכלוסיית יש"ע בשנתיים הראשונות שאחרי הקמת ממשלת רבין, עמד על 31 אחוזים. למעשה, קצב גידול האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון, היה גבוה פי שלושה מקצב הגידול של אוכלוסיית ישראל בשנים 1999-2003.
הגידול המשמעותי נעשה באותם ישובים שהמרחק ביניהם לבין מקורות התעסוקה הגדולים בישראל היו הקצר ביותר. מה שאפשר את היכולת להעביר את המשפחה לאזור מגורים חדש, בלי להעביר את מקום העבודה. ניתן לראות גם היום, שהביקוש לנדל"ן ביהודה ושומרון ובקעת הירדן, אינו נגזרת מרמת החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית, אלא נגזר מהמרחק למרכזי התעסוקה בישראל. עיון באתר הנדל"ן יד 2 מראה, שבימים אלו מוצע למכירה בישוב נווה דניאל, חצי שעה מירושלים, בית דו משפחתי במחיר 4,195,000 ₪, בתקוע, הנמצאת גם היא כחצי שעה מירושלים מוצע בית למכירה במחיר 4,999,999 ₪.
לעומתם, באזורי בקעת הירדן, ובצפון ים המלח, בהם הטרור הפלסטיני ברמה נמוכה משאר האזורים בשומרון ויהודה, והם נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי, סובלים מרמת מחירים וביקושים נמוכים יותר.
בצפון ים המלח, במצפה שלם, במרחק שעה נסיעה מירושלים, ניתן לרכוש וילה עם בריכה במחיר 2,750,000, במושב רועי, בבקעת הירדן, כשעה ורבע נסיעה מתל אביב ניתן לרכוש ב-1,370,000 משק חקלאי. הפערים בין הביקושים מדגימים גם את העובדה, שאם היה אי פעם קשר בין התפתחות ההתיישבות לוודאות גורלם של השטחים מעבר לקו הירוק, הוא נפרם מזמן. כלומר, ההגירה היהודית לתוך יהודה ושומרון, אינה מושפעת מהמחשבה על הסכמים עתידים, אלא על המציאות העכשווית. המרחק ממקום העבודה, המשפחה, ומרכזי התרבות, משפיע יותר מהחשש על פינוי עתידי. יתכן שהיא גם מצביעה על העובדה שתושבי יהודה ושומרון החדשים, אינם מודאגים מכך שבעתיד כל שהוא ישראל תשוב למשא ומתן עם הפלסטינים ותוותר על שטחים. יותר מכך, הכבישים העוקפים הפכו צירים, שלאורכם נבנו במרוצת השנים ישובים חדשים, שהתפתחו במהירות. המועצות, בקעת הירדן, וצפון ים המלח לעומתם, שלא נהנו מכבישים מהירים חדשים, ממשיכות להתפתח לאט, למרות שרמת האיום שם נמוכה יחסית, והקונצנזוס לגביהן גבוה.
עוד ניתן ללמוד מכך, שסלילת הכבישים הייתה המאיץ הגדול לגידול ההתיישבות וחיבורה למרכז הארץ. יש אפילו שיאמרו, שהחיבור הפיזי למרכז הארץ של יהודה ושומרון, היה השלב הראשון בחדירה איטית של ההתיישבות ללב הקונצנזוס הישראלי. יתכן, שכאשר מספר החילונים שעברו לגור ביהודה ושומרון גדל, ומוסדות כמו אוניברסיטת אריאל הוקמו, הם יצרו, "תודעת שטחים" חדשה בקרב חלק גדול מאזרחי מדינת ישראל.
הכותבת היא, רס"ן במיל׳ קצינת הגנה מרחבית לשעבר ויועצת אסטרטגית כיום וחברת תנועת הביטחוניסטים
