לקרב הדיפלומטי בין ישראל ומצרים על פתיחת מעבר רפיח יש פוטנציאל להכריע את עתיד הרצועה והמלחמה.
תכליתו אחת: מי יצליח לזרוק על מי את תושבי הרצועה. ישראל דורשת את פתיחת מעבר רפיח בכיוון אחד, ולפי שורה של פרסומים, מציעה למצרים, יחד עם ארה"ב ואיחוד האמירויות, שורה של הטבות כלכליות בתמורה לפתיחת המעבר.
המצרים מצידם, מסרבים לפתוח את המעבר אפילו לעזתים אזרחי מדינות זרות, ודורשים בתמורה הכנסת סיוע אזרחי כדי למנוע משבר הומניטרי וגל פליטים שמצרים חוששת ממנו.
לא בכדי, הנושא הזה עמד במרכז פגישותיו של נשיא מצרים עם מנהיגים בינלאומיים, עלה בפגישת נתניהו-ביידן וזכה להתייחסות מיוחדת של מלך ירדן.
לפנינו "קרב צ'יקן" דיפלומטי, שהמנצח בו עשוי להכריע את המלחמה כולה.
רבים מאוד בישראל, מכל קצוות הקשת הפוליטית, מבינים שגם אם נחסל את כל עשרות אלפי המחבלים ברצועה בדיוק כפי שהצהירה הממשלה, איראן לא הולכת לשום מקום, ובסופו של דבר תקים חמאס חדש ברצועה, ואז מה עשינו חוץ מלדחות את העימות הבא? האם בתנאים כאלו נוכל לשקם את יישובי העוטף?
לאור המסקנה הזו, יישוב מחדש של רצועת עזה במצרים צריך להפוך ליעד מדיני של ישראל. זה הפתרון הכי הומני למצב, הן עבור ישראל והן עבור העזתים, שרובם ממילא רוצים להגר מהרצועה ונכלאו בתוכה על ידי החמאס.
ראוי להוסיף, שאין דבר שמרתיע את הערבים יותר מאבדן של אדמה, לכן, לצד ההישג המוצהר של חיסול ארגוני הטרור, צודק חבר הקבינט גדעון סער, שיש לשאוף גם להישגים טריטוריאליים.
מדוע מצרים תתנגד?
עבור המצרים, אבדן הרצועה, זו בעיה אסטרטגית. עזה עבור מצרים היא מוצב קדמי שמרתק את כוחות צה"ל בדרום, מטריד את ישראל ומפריע לה להתעצם.
מי שעוקב אחרי התעצמות הצבא המצרי ממקורות גלויים, ורואה את מערך הגישור העצום שהיא בונה מעל ומתחת לתעלה, ואת הרכש הצבאי בעשרות מיליארדי דולרים בכל מערכי הצבא: ים, יבשה, אויר ואפילו לוויינים, מבין שמבחינת הצבא המצרי, ישראל היא איום הייחוס העיקרי, כן, למרות הסכם השלום.
נגד ישראל מכוונים עיקר התרגילים הצבאיים, ולכן אנו מדווחים, בתקשורת הגלויה, על שורה ארוכה של הפרות מצריות של הסכם השלום, המגביל את סד"כ הכוחות המצריים בסיני, תוך שימוש בתירוץ של מלחמה בדאע"ש.
במשך שנים ארוכות, אפשרה מצרים את התעצמות ארגוני הטרור ברצועה, בתקופה מובארכ ומורסי. בתקופת א-סיסי, הגבירה מצרים את הפיקוח והשליטה שלה על מה שנכנס לרצועה תוך שהיא בונה מכשול מאסיבי בצד המצרי של הגבול. כל זה הוא רק אינדיקציה שמה שכן נכנס, נכנס ככל הנראה ב"עצימת עין מצרית".
אז איך בכל זאת מעבירים את העזתים למצרים?
על ישראל לנצל את המשבר הכלכלי החמור במצרים לטובת ארגון סיוע בינלאומי למדינה בתמורה לקליטת העזתים. רק לאחרונה הורידה סוכנות הדרוג "מודיס" את דרוג האשראי של המדינה ל Caa1 והיא על סף חדלות פירעון שעשויה לסכן בטווח הקרוב את יציבות המשטר.
בשלב ראשון ישראל צריכה להגביר את הלחץ ההומניטרי על הרצועה כדי שבסופו של דבר מאות אלפים של עזתים רעבים וצמאים יפרצו את מעבר רפיח.
בשלב שני, כאשר מצרים תעמוד מול עובדה מוגמרת של שטף פליטים בשטחה, מומלץ שישראל וארה"ב יארגנו את הקהיליה הבינלאומית, אונר"א, וקרן המטבע הבינלאומית, להזרמת סיוע כלכלי למצרים, כדי לאפשר קליטה של חלק מהעזתים במצרים.
חשוב להבין: העזתים שחמאס כלא ברצועה, מאוד רוצים להגר ממנה. תורכיה שמוכנה לקלוט אותם היא יעד מאוד פופולארי, כמו גם אירופה, שמחויבת לקלוט את אלו שאונר"א העניקה להם תעודת פליט. אחוז האוכלוסייה העזתית שתיקלט בסופו של מצרים, נמוך משיעור הילודה השנתי במדינה שהוא מעל 2 מיליון תינוקות בשנה.
וביחס לפתרונות דיור – במצרים מלאי דירות פנויות לאכלוס מיידי של לפחות 2 מיליון דירות, תוצאה של הכלכלה המתוכננת של המשטר.
להצלחה במאבק הדיפלומטי מול מצרים על פתיחת מעבר רפיח, תקצר את המלחמה ולכן תקטין את הסיכון לפתיחת חזיתות נוספות.
ריקון האוכלוסייה מתושביה הערבים תוך החלת ריבונות ישראלית, משמעה ניצחון מוחץ שישקם את ההרתעה בכל הגזרות, יחזק את הסכמי אברהם ויביא שלום עם סעודיה.
במזרח התיכון עושים עסקים רק עם החזקים, וישראל חייבת לזהות את ההזדמנות להקרין כוח, תוך שינוי המזרח התיכון לדורות.
