להנרי קיסינג'ר נהוג לייחס את האמירה שלישראל אין מדיניות חוץ, רק שיקולי פנים. נראה, למרבה הצער, שהדברים אמורים גם במישור הצבאי וגם בסוגיות קריטיות, כמו עתידה של עזה ביום שאחרי המלחמה. עד כה, לא התקיים שום דיון רציני בנושא, וכשאי מי מחברי הממשלה נדרש לעניין - הוא דחה את העיסוק בו ליום שאחרי.
דחיה כזו היא טעות אסטרטגית כפולה ומשולשת. היא טעות משום שגם מהלך צבאי לכשעצמו צריך להיות מותאם ליום שאחרי, היא טעות משום שהגרוע מכל מתרחש במצבי אלתור ו'סמוך', והיא טעות כי אם נבהיר לעולם מה התוכנית שלנו ליום שאחרי - נוכל להרוויח גם מרווח נשימה נוסף לפעולה הצבאית עצמה.
מימרה נוספת, פרי עטו של הגנרל הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, גורסת כי המלחמה היא בעצם המשכה של המדיניות בכלים אחרים. קיסיניג'ר עצמו, חסיד מובהק של הגישה הפרוסית, ניווט את הדיפלומטיה במלחמת יום כיפור בדיוק לפי המימרה הזו, כשהוא מחשב איזו תוצאה במלחמה תניב את המקסימום האידיאלי עבורו בדיפלומטיית היום שאחרי.
בישראל, למרבה הצער, אפשר לקבוע כי דווקא המדיניות היא המשכה של המלחמה בכלים אחרים. אנחנו טובים (בדרך כלל) בשדה הקרב, אבל מאבדים את רוב הנקודות ביום שאחרי. והנה לכם עוד סיבה למה קריטי לקבוע כבר עכשיו מה אנחנו מתכננים לעשות עם עזה.
בגדול, יש חמש אופציות: סיפוח, סיפוח מצרי, החזרת אש"פ, גידול של מנהיגות מקומית והאפשרות החמישית והאחרונה - יצירת מעין 'אמירות' שתנוהל על ידי מדינה ערבית ידידותית.
בימין שואפים לממש את חזון גוש קטיף. לשאיפה הזו שותפים גם תושבי העוטף. באחד הראיונות שקשה לשכוח, שמעתי את אחד מניצולי הטבח בבארי מבהיר כי הוא מבחינתו יחזור "רק אם יהיה לנו נוף עד הים".
צריך לומר את האמת, גם אם יתממש סיפוח באופן חלקי, כפי שהצהיר חבר הקבינט השר גדעון סער (שהצביע בצדק על כך שבקרב ערביי עזה לא מיוחס ערך למחיר בנפש, ורק גביית מחיר בקרקע תיזכר לדורות), ישראל לא באמת מתכוונת לחזור לשנות השבעים ולשלוט על מלא ברצועה. אין לנו אריק שרונים שישוטטו ברחובות עזה וישליטו בה משטר צבאי ואין לנו שום כוונה או יכולת לטרנספר יותר ממיליון בני אדם.
גם האפשרות של סיפוח מצרי ירדה מעל הפרק. באופן אירוני, אותה מצרים שהתעקשה באותן שנים להחזיק לפחות נציגות סמלית בעזה, מבכרת להתנער מהרצועה לחלוטין. א-סיסי, איש פיקח בסך הכל, לא רואה שום ערך בסיפוח של קרקע בגודל מזערי עם יותר ממיליון פיות להאכיל ועשרות אלפי מוסלמים קיצוניים, במדינה שגם כך סובלת מעודף דת ומחוסר בלחם.
וכאן אנחנו מגיעים לאופציה המסוכנת ביותר, וממילא, כמעט באופן אוטומטי - זו שהשמאל הישראלי צפוי לדחוף אליה בכל כוחו (ויש מי שכבר התחיל...), השבתה של הרצועה לידי הרשות הפלסטינית. כאילו לא למדנו כלום, כאילו לא עברנו את אוסלו וההתנתקות, כאילו לא השליכו את נציגי אש"פ מרבי קומות עזתיים ב2006, כאילו אבו מאזן המוחלש לא נמנע כבר קרוב לשני עשורים מקיומן של בחירות מתוך ידיעה שחמאס יכה בו שוק על ירך גם ביהודה ושומרון.
בחירה באפשרות הזו משמעותה אחת בלבד - שימור בעיית עזה והידרדרות מובטחת כבר בעשור הקרוב למעגל דמים נוסף. מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחוות אותה שוב. ובכל זאת, השמאל יתמוך באופציה הזו, כדי לשמר את הסיכוי להקמת מדינה פלסטינית בשני צדדי הארץ.
הימין, לפיכך, צריך להציב הצעה אפקטיבית נגדית משלו, וזו יכולה להיות באחת משתיים: גידול מנהיגות מקומית חדשה ונקיה מטרור, ובמקרה כזה ישראל תצטרך ללוות את עזה עוד שנים ארוכות ולתת למנהיגות להצמיח שיניים, או התנתקות מוחלטת ואיתור של אפוטרופוס חדש לרצועה. בשני המקרים נדרשת היערכות מוקדמת, כבר עכשיו.
האופציה הקורצת ביותר, וגם זו שיכולה להשתלב במהלך מדיני רחב יותר, היא האופציה הסעודית. לסעודים כידוע אין בעיה כלכלית והם גם מתמודדים בהצלחה עם גישות מחמירות יותר לאסלאם. שתי הבעיות שמונעות מהמצרים לאמץ את הרצועה, לא קיימות במקרה של מוחמד בן סלמן.
הסעודים יחזקו במקרה כזה את אחיזתם בעולם המוסלמי, יכבשו משלט איראני חשוב ויפתרו בעיה ישראלית עתיקה, ובעיקר, יהיה בעל בית חדש ברצועה, כזה שיודע לטפל אפילו בניצני טרור בכלים המתאימים להם. תשאלו את החותים בתימן.