לפני מספר שבועות הבן הבכור והיקר שלי, דביר, נפצע קשה במלחמה. הוא אפילו לא נקרא למלחמה – הוא הגיע מרצונו מטיול בחו"ל.
אך הוא לא היסס. חזר ארצה ויצא להילחם למען העם והארץ. וכל זאת מתוך הבנה ברורה של הסכנות הגדולות העומדות בפניו ובפני חבריו.
קשה לי להסביר לכם, אחי החרדים, את גודל האימה כשמודיעים לך שהבן שלך נפצע קשה. כל הורה יודע שהילדים שלנו הם מהדברים החשובים ביותר בחיים. ברוך ה' היה לו ולנו נס גדול. הוא ברך הגומל והוא הולך ומתאושש בחסדי שמים. אבל למגינת הלב, רבים מחבריו של בני לא חזרו הביתה. לצערי הרב הוא וגם אנחנו השתתפנו בכל כך הרבה לוויות של חיילים בשבועות האחרונים.
על רקע זה, אני מבקש מכם שנעזוב את כל הוויכוחים שכולנו מורגלים בהם. הסתכלו במראה ותענו לעצמכם: איך אתם יכולים ללכת לישון בשקט? איך יכול להיות שכבר יותר מחודשיים מאות-אלפי משפחות ישראליות נמצאות בחרדה מחשש שמא קצינים ידפקו בדלת ויבשרו להם את הנורא מכל, ורק הורים חרדים יכולים להירדם בנחת ובשלווה במיטה? איך יכול להיות שכל כך הרבה נערים צעירים נפצעו, איבדו רגל או יד ויסבלו נכויות קשות לכל החיים, ורק קבוצה אחת בעם ישראל אינה חשופה לסכנות אלו?
אני כותב את הטור הזה כי אנחנו חייבים להשמיע לכם את הזעקה שלנו. זהו קול הזעקה של רבנים ומחנכים שנפלו במלחמה, של בחורי ישיבות מלאים בתורה, של חיילים יראי שמים המקפידים על קלה כחמורה, ושל כל היהודים הלוחמים שמתו על קידוש השם.
כיהודי שומר מצוות אני יכול להבין לליבכם מדוע אינכם מתגייסים. אתם חוששים שהחשיפה של צעירים לחברה הכללית תביא להידרדרות רוחנית. אתם מאמינים, ובצדק, שלימוד תורה שומר על עם ישראל. החברה החרדית מוסרת את נפשה כדי לשמר את היהדות המסורתית בזמן שקבוצות אחרות הזניחו אותה.
אשר על כן הזעקה הזו מופנית בראש ובראשונה לחרדים העובדים, ובוודאי למי שכבר התחתנו. זעקתו של הרב שך שמי לא לומד ולא מתגייס הוא בגדר "רודף", כיוון שהוא מוציא שם רע על הלומדים, מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו. מי שהתחתן כבר אמור להיות מיושב בדעתו ועמיד מבחינה רוחנית. כך גם מי שהתחיל לעבוד. אלו שתי קבוצות שיכולות לעמוד בשירות צבאי, גם אם מקוצר. מדוע אם כן הם לא מתגייסים?
גם הטענה שהצבא לא זקוק לחרדים הוכחה כשגויה. אנחנו במלחמה קיומית על הבית. התברר שאנחנו צריכים צבא גדול: צריך לוחמים, נהגים, אנשי סייבר, חובשים ושאר חיילים שיגנו על בני ברק, ביתר עילית, קריית ספר, אלעד ותפרח. תארו לעצמכם מתקפת טרור גדולה על בני ברק או ריכוז חרדי אחר. חס וחלילה. איך הייתם יכולים לעמוד מול הילדים שלכם חסרי אונים? וממי שנושא בעול עם חברו מצופה כמובן שיעמוד גם בגבולות וימנע חדירה של האויב לכל המדינה כולה ולא רק ליישובים החרדיים.
דומני שכולנו נסכים שהמלחמה שלפנינו והשמירה על בטחון המדינה היא מלחמת מצווה. "ואי זו היא מלחמת מצווה?", הורה הרמב"ם: " ...עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (פ"ה מהלכות מלכים). האין בטחון ישראל בגדר עזרת ישראל מיד צר?
יש המצטטים את דברי חז"ל שאמרו כי "רבנן לא צריכי נטירותא" (תלמידי חכמים אינם צריכים שמירה) כהצדקת אי הגיוס של לומדי תורה. אולם ברור שאין הכוונה ביחס למצב של מלחמת מצוה, מלחמה על החיים ממש. כבר בתש"ח (1948), כתב הרב זווין זצ"ל:
"רבש"ע, כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש ולומר שאין רבנן צריכים שמירה? וחברון של תרפ"ט תוכיח: כלום לא נפלו לפני בני עוולה צעירים קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים, מבחירי הישיבה וחכמיה? במטותא מינייכו רבנן, הקדושים ההם היו "צריכי נטירותא", או לא היו "צריכי נטירותא"? ... ואם אמרו על "נטירותא" של בנין חומה וכיוצא, ובזמנים רגילים, במטרת שמירה מפני שונאים העלולים לבוא... מה זה עניין לזמן של סכנת נפשות ולחובה של מלחמת מצוה?
הגיעו בעצמכם: הנה יצאה הוראה מ'משמר העם' (הממשלה הזמנית ב 1948-נ.פ) להדביק את השמשות של כל החלונות בבד או נייר משום סכנת הפצצה. כלום יעלה על הדעת שתלמידי חכמים לא יעשו כזאת בטענה ש"רבנן לא צריכי נטירותא"? כלום אין כל אחד ואחד מאתנו, בלי הבדל, עומד בפני סכנת נפשות, הוא וביתו וכל אשר לו? וכי כך היא המידה שהעוסקים בתורה לא יהיו מחויבים להציל את עצמם, אלא יעמדו מנגד ויטילו חובת ההצלה, ההצלה שלהם, על אחרים? וכי כך היא המידה, וכי זו היא דעת תורה? היכן מצינו כזאת?".
אני שומע ורואה את החרדים שמחבקים את חיילי צה"ל ומתפללים לשלומם. זה מחמם את הלב, אבל לא מספיק. גם התנדבות יחידים לזק"א או לארגון "הצלה", חשובה ככל שתהיה, אינה מחליפה שירות של כלל החברה החרדית בצה"ל. יהודי ירא שמיים הנושא בעול עם חברו חייב לצד התפילות והלימוד, לשאת גם בנטל הביטחון.
יש טוענים שהצבא לא מוכן לתת לחייל החרדי את תנאי השירות להם הוא זקוק. טענה זו מפתיעה לאור המסלולים שהצבא כבר מציע, כגון, הנח"ל החרדי, שחר, ח"ץ ועוד. אבל גם אם הטענה היתה נכונה הייתי מצפה לראות הפגנה של חרדים מול הבקו"ם בדרישה למסלול שירות מתאים.
חג החנוכה שחגגנו לא מכבר, הוא עוד ראיה לחובת הגיוס. סוף סוף, מי הם אותם מכבים גיבורים שנלחמו נגד היוונים? מי היו אלו שמצאו את פך השמן שהספיק לשמונה ימים? המכבים היו לוחמים דתיים שנלחמו עם נשק ביד נגד אויביהם. כשמתתיהו זעק "מי לה' אלי?" אין ספק שגם בחורי ישיבות יצאו והשתתפו עמו בקרב.
אחי החרדים: ברור לי שהשינוי אינו קל. יש הרבה מאוד מניעות. אבל להיות חייל בצה"ל זו מצווה גדולה. מצאו את המסלול המתאים לכם, שימו עליכם מדים ועשו את המעשה היהודי הנכון. היום, יותר מתמיד, אנחנו צריכים אתכם מתחת לאלונקה. היום יש לכם הזדמנות להיות המכבים של דורנו.
ד"ר נתנאל פישר, הוא אביו של רס"ל (במיל.) דביר פישר, לוחם בחטיבה 551 וראש החוג למדיניות ציבורית במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט