בפתח דבריי חשוב לציין כי כל ישראלי הוא עולם ומלואו, ובמותו, חטיפתו או פציעתו ישנם לדאבוננו מעגלי נפגעים רבים, החל ממשפחתו הקרובה, חבריו ומכריו, דרך קהילתו, ועד למדינה כולה שמפסידה אזרח טוב ותורם. כך שחשבון מתמטי גרידא אינו שייך בדיני נפשות, ואת כל האמור להלן נכתב בכפוף לכלל הנ"ל. מדינת ישראל בדור האחרון נמנעת מליזום מבצעים קרקעיים רחבי היקף, שלא לומר מלחמות, וזאת מהסיבה הפשוטה שהנהגת המדינה והצבא מורתעים מהאויב. לא החמאס או החיזבאללה היו מורתעים מאיתנו, כפי שסיפרו לנו מנהיגינו מעת לעת, אלא מדינת ישראל וצה"ל הם שהיו מורתעים. ההרתעה נוצרה עקב חשש מנפגעים רבים, ותחזיות בלהות על מאות רבות של הרוגים (ופצועים בהיקף גדול יותר), בחזית ובעורף. דחיית הפיתרון לבעיות הביטחוניות של מדינת ישראל בגלל הפחד שלה מפני אבידות בנופש, והיעדר יוזמה התקפית קרקעית, אינו פותר את הבעיות אלא דוחה את הצורך בפיתרונן תוך שהוא מעצים את מחיר הדמים שישולם בעת הפיתרון, אשר בסופו של דבר ייכפה עלינו. בעיה קטנה שאינה נפתרת הופכת לבעיה גדולה ומסובכת אשר תביא לאובדן נפשות גדול הרבה יותר. כך למשל עם פריצת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 החלה מדינת ישראל לספוג אבידות כבדות, והיה ברור לכל בר דעת כי הפיתרון הוא כניסה לערים הערביות באיו"ש (שטחי A) בכדי לתפוס בהן מחדש את השליטה הביטחונית ולמגר את הטרור. היות והצבא והנהגת המדינה היו מורתעים מביצוע המהלך ההכרחי ופחדו מכניסה לקסבות של הערים, הם דחו אותו, עד כי בחודש מרץ 2001 לבדו נרצחו 111 יהודים (כאשר לשם השוואה בכל שנות האינתיפאדה הראשונה נרצחו 90 יהודים), ומדינת ישראל נאלצה לפתוח במבצע חומת מגן ב-29 למרץ. המבצע נמשך כ-6 שבועות עד שצה"ל ביסס את אחיזתו בערים הפלשתיניות ומיגר את רוב קיני הטרור, ונהרגו בו רק (מילה נוראית בהקשר דנן) 30 חיילים, בניגוד לכל התבהלה שיצרו לפני כן צה"ל והתקשורת בצוותא חדא. כך גם נמנעה ישראל מלמוטט את ארגון החמאס בעזה למרות עשרות אלפי טילים ופצצות מרגמה שנורו בדור האחרון מרצועת עזה לעבר דרום הארץ ומרכזה, וחרף חטיפתו של החייל גלעד שליט ב-2006. ישראל פשוט היתה מורתעת מביצוע תימרון קרקעי נרחב, אשר רק הוא יכול להביא למיטוט החמאס, ובחרה תחת זאת להפציץ מהאוויר וע"י ארטילריה מחוץ לרצועה, וכן לבצע סבבי לחימה קצרים מעת לעת. במבצע צוק איתן ב-2014, הגדול בסבבי הלחימה הרבים, נאלצה ישראל להיכנס קרקעית מעט יותר מהסבבים האחרים וזאת בכדי לטפל באיום של מינהרות התקיפה אשר היה אז בשיאו (וטרם ניתן לו המענה של המכשול התת-קרקעי), אך גם כאן לאחר כ-7 שבועות של לחימה ו-75 הרוגים, ויתרה ישראל על כיבוש השטח ואף על יצירת רצועת ביטחון סביב הרצועה, תוך ידיעה שהחמאס ייצא מהמבצע וידו על העליונה, לפחות מבחינה תודעתית-תעמולתית כפי שהדבר נתפס בתרבות של המזרח התיכון. ושוב, ממבצע צוק איתן ועד עתה הסתפקה ישראל בפעולות הגנתיות רבות ובסבבי לחימה מוגבלים, והכל בכדי להימנע מהפיתרון ההכרחי והידוע לכל של כניסה קרקעית לעזה, רק בשל ההירתעות מאובדן חיי מאות חיילים, כפי שצפה בצבא. עוד באותו נושא: מי בעצם המנצח? האלופים האמיתיים חרבו דרבו ובנייה בצידו תיאטרון האבסורד של בג"ץ בשמחת התורה האחרון שוב קיבלנו את השיעור הידוע לכל, וב-7 לאוקטובר שילמנו מחיר דמים כבד על ההימנעות מתקיפה קרקעית יזומה, עם ריבית דריבית, כאשר רק באותו יום נפלו למעלה מ-300 חיילים, נרצחו עוד כ-1000 אזרחים, ונחטפו 248. מחיר הדמים הנורא של אותו יום (בסדר גודל של הנופלים במלחמות ששת הימים ושלום הגליל ביחד), גדול פי כמה וכמה מזה שמשלמת מדינת ישראל בתימרון הקרקעי. עד כה במהלך כחודשיים של תקיפה קרקעית צה"ל כבש וטיהר כמעט שני שליש משטח רצועת עזה, ומספר הנופלים עמד עד כה על 150 בלבד (עד כמה שבכלל אפשר להשתמש במילה זו בהקשר דנן). מדינה חפצת חיים חייבת לצערנו להקריב את חייליה בכדי להגן על קיומה ועל אזרחיה, ולכן הטעות של הימנעות מתקיפות יזומות וקרקעיות כאשר הדבר נחוץ, רק בשל הירתעות מאובדן חיי חיילים, היא לא רק טעות מהותית-עקרונית, אלא גם טעות בחשבון הדמים כפי שהראינו לעיל, כי התקיפה בסופו של דבר תבוצע על כורחנו, לאחר שהיוזמה ההתקפית מומשה בידי האויב, ואז האובדן של חיילינו ואזרחינו יהיה במספרים גבוהים בהרבה. והלוואי ונסיק את המסקנות המתאימות כבר בעתיד הקרוב, כאשר האתגר בצפון מול חיזבאללה כבר עומד בפתחנו.
