א. מחדל המחסור בידיים עובדות
כעת, כשמונעים כניסתם של ערבים לעבודה – נוצר מחסור חמור בידיים עובדות. עצם ההסתמכות על אלה איננה אלא מחדל, שהרי אנו יודעים מנסיון העבר את המחיר הכבד בנפש וברכוש של עובדים אלה.
בשמחת תורה ראינו זאת באופן מרוכז ומזוויע. ההצעה הנכחית היא ללכת אל הפתרון ה"קל" – ייבוא עובדים זרים מהעולם. כאילו לא למדנו כלום ממה שקורה באירופה כשעובדים זרים הפכו לאיום דמוגרפי ולהגברת הפשיעה.
איך הגענו למצב הזה? לאן נעלמה הדמות המיתולוגית של החלוץ, החקלאי והבנאי? לאן נעלמה אידיאולוגיית "עבודה עברית" (שבעיני מערכת המשפט הפרוגרסיבית נחשבת כמעט לעברה על החוק)?
תנועת מלקחיים סגרה עליהם.
מצד אחד – שאיפת "האמא הפולניה" שהבן או הבת יהיו עורכי דין או רופאים. מן הצד האחר – חינוך ואוירה של עשרות שנים, המנוהלים בידי אנשי 'מהפכת הנאורות', שהרחיקו את הדור החדש מהחיבור לעמל-הגוף.
עד שנות התשעים עוד היו בתי-ספר מקצועיים שרבים למדו בהם, רכשו מקצוע והתפרנסו בכבוד. אבל ההסללה של הפריפריה לחינוך המקצועי, כשבמרכז מכוונים לחינוך עיוני – יצרה זעם גדול. בתגובת נגד "שפכו את התינוק עם האמבטיה", ומשרד החינוך צמצם את המסלול המקצועי כמעט לאפס. תוך שהוא מסליל את הרוב הגדול ללימודים עיוניים בכפייה של "חוק חינוך חובה". לו היו מאפשרים – כמו במדינות צפון אירופה – לבחור מסלול מקצועי, שדעת הקהל כלפיו מכבדת, היו החיים בבתי הספר שונים בתכלית. נערים שלימודים מסוג זה אינם מתאימים להם היו רוכשים מקצוע, וחלק יוצא לעבוד בגיל צעיר תוך שהם מתפתחים גם מבחינה אישיותית, ורוכשים מקצוע מפרנס. לא מדובר בהכרח בעבודות שהכנסתן מועטה, כדי להיות שרברב, או מאפרת – למשל – אין צורך בלימודים המכונים "עיוניים".
ב. הסללה וענשה
למעשה, קיבלנו ילדים מתוסכלים הרואים את חבריהם מצליחים בעוד הם מדדים מאחור, ומתמלאים בזעם המתפרץ באלימות בבתי הספר. הגענו לממדים דמיוניים של הלעטת ריטלין למי שלא מתאים לו לשבת שעות ארוכות בלימוד עיוני. זה מיותר ומזיק, מכיון שבין כה וכה רוב הילדים אלה ימשיכו בכיוון אחר לגמרי, שהשנים בתיכון היוו גורם מעכב ומפריע. אגב, ההישגים הנמוכים של תלמידים במבחנים הבינלאומיים נובעים אף הם מאותה בעיה.
במדד ג'יני הבודק את הפערים בין קבוצות אוכלוסיה, נמצאת מדינת ישראל במקום גבוה, כלומר פערים גבוהים מדי. מדד זה מצא כי מדינות בהם החינוך המקצועי מהווה כחמישים אחוז לפחות (!) מהמערכת החינוכית כולה, הרי שהחברה שוויונית יותר. מדובר במדינות מפותחות מאוד: סקנדינביה, גרמניה, אוסטריה, שוויץ, הולנד. לכולן חינוך מקצועי איכותי, הפונה לאוכלוסיות רבות ומגוונות.
ג. גדולה מלאכה שמכבדת
מגיל צעיר אנו מתחנכים על תולדות חיי אבותינו שהיו רועי-צאן וחקלאים, רבותינו שעסקו במלאכה כרבי יוחנן הסנדלר, שמאי הבנאי, רבי יהושע הפחמי ועוד. כך מסכם הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". או כניסוחם של חז"ל "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה". כלומר, המקצוע אינו בהכרח תולדה של ההשכלה, שאותה הקדישו בעיקר ללימוד התורה. אמנם ברבות השנים והאילוצים למיניהם, הפך חלקם של לומדי התורה למי שמתפרנסים מהשכלתם התורנית, בתור "כלי קדש", אך אין זה האידיאל.
משרד החינוך כבר החל במגמת תיקון, אלא שזו מתנהלת בקצב איטי ממה שהמציאות דורשת. משבר הוא הזדמנות מצוינת לשינוי כולל ומזורז של מערכת החינוך, שתאמץ – תוך התאמה – את המודל הצפון אירופאי, ותפתח את מסלולי המקצוע. אך בעיקר – תתייחס אליהם בכבוד לא פחות מהמקצועות העיוניים (אותם יש לצמצם בחזרה למגוון ההגיוני ששרר כאן לפני אינפלצית ה"מקצועות").
המדינה תתמרץ כלכלית מי שיעברו הסבה לעבודות כפים, לחקלאות, לבניה, ולסיעוד! המדינה תאפשר גם לצעירים בגיל התיכון לעבוד אם ירצו בכך, ולא תחייב לסיים 12 שנות לימוד. אין מלמדים בכפיה. בשבועות הללו בהם רואים צעירים רבים מתגייסים לעבודות חקלאיות, יש להמשיך מגמה זו ולחזק אותה בכל המרץ, גם בתחומים אחרים.
אם נשכיל לנצל שעת כושר אדירה זו, לשוב אל היצרנות, אל קרקע המציאות (על כל משמעויותיה) – נחולל מהפכה היסטורית. רוחנית, מוסרית, חברתית וכלכלית, לטובתנו ולטובת הדורות הבאים.